לפני 32 שנים, בסוף פברואר 1991, גירשה קואליציה בינלאומית בראשות ארצות הברית את החייל העיראקי האחרון מכווית לאחר שחיסלה כשליש מהצבא העיראקי. בעקבות התבוסה פרץ מרד שיעי אדיר כנגד המשטר (שהיה בעיקרו סוני), והכורדים הצטרפו גם הם. המרידות דוכאו בקושי רב ובנהרות של דם והותירו משקעי שנאה נוראיים בין הקהילות המורדות והקהילה הסונית. בזירת החוץ הפכה עיראק למצורעת.
יוזם הפלישה לכווית, סדאם חוסיין, חשב נכון על השלב הראשון: המבצע הצבאי. הוא הכין היטב את "משמר הרפובליקה" העיראקי, ובתוך שעות נכבשה המדינה הקטנה. הוא גם הצליח לשמור את תוכניתו בסודיות, כך שהעולם כולו הופתע, ולכן לא עשה דבר למנוע את הפלישה. אך הוא שגה קשות בכך שלא התייעץ עם איש מעבר למפקד ה"משמר" ושני מקורבים, וגם הם לא היו חופשיים לבטא את דעתם. הוא לא נועץ בהנהגה הפוליטית שלפחות שניים מחבריה ששירתו כשרי חוץ, טארק עזיז וסעדון חמאדי, הכירו היטב את ארצות הברית.
חמור לא פחות: שר ההגנה והרמטכ"ל, גנרלים מנוסים, למדו על הפלישה כשה"משמר" כבר סיים את כיבוש כווית. הם ידעו הרבה על צבא ארצות הברית ויכלו להזהיר שלא להתעמת עם צבא עדיף כל כך. ואכן, כשעיראק כבר שלטה בכווית, הרמטכ"ל עבד אל־כרים ח'זרג'י הזהיר את סדאם חוסיין שעליו לסגת בלי קרב כי מלחמה נגד ארצות הברית והקואליציה תסתיים באסון. סדאם חוסיין, שלא הבין את מגבלות צבאו ואת היכולות של ארצות הברית, פיטר אותו מיד מתפקידו. בלי התייעצות רחבה יותר, הוא לא חשב יותר מצעד אחד קדימה, והתוצאה הייתה קטסטרופלית.
הסיבה להתנהגות זו הייתה כוח מוחלט. הניצחון בנקודות של עיראק על איראן ב־1988 היה ניצחון פירוס, שכן הוא הותיר את עיראק ללא הישגים טריטוריאליים, עם אבידות כבדות ועם הרס קשה. אך בעקבותיו סדאם חוסיין ביסס עצמו כשליט יחיד מוחלט וחדל להתייעץ. איש לא יכול היה להביע התנגדות. כל החלטה אסטרטגית התקבלה בראשו של סדאם חוסיין. זו הייתה הדרך שבה קיבלו גם מנהיגים אחרים החלטות הרות אסון, לפניו ואחריו. הדוגמה הקרובה ביותר היא החלטתו של ולדימיר פוטין לפלוש לאוקראינה. ככל הידוע הוא נועץ רק במקורבים ביותר, כולם יס־מנים, שלא הבינו את אוקראינה, את נאט"ו וגם את יכולותיו האמיתיות של הצבא הרוסי.
בינואר 1990 שלח ראש הממשלה יצחק שמיר שליח בכיר לז'נבה, שם ישב ברזאן אל־תכריתי, אחיו של סדאם חוסיין, כנציג דיפלומטי. השליח הציע לסדאם דרך אחיו הסכם שלום או קץ למצב הלוחמה. סדאם חוסיין, שעד 1986 שקל קשר עם ישראל לצורך סיוע מארצות הברית, דחה זאת ודרש מאחיו לנתק מגע מיד. הוא איים על ישראל בהתקפה כימית אם היא תתקוף את עיראק. כנראה האמין שאיום זה ימנע מישראל לסייע לכווית כשהצבא העיראקי יפלוש אליה. ב־2 באוגוסט 1990 סדאם חוסיין פולש לכווית. לאחר ששוב על דעת עצמו דחה את הדרישה האמריקאית לסגת מכווית בשלום, ב־17 בינואר 1991, החלה המלחמה. מאותו רגע היו רוב החלטותיו של סדאם חוסיין הגיוניות, אך זה היה מאוחר מדי.
למרות שבישראל היה ויכוח אם יעז לשגר טילים, הוא שיגר גם שיגר, וזאת משתי סיבות. ראשית, כדי לגאול את כבודו; שנית: כדי למשוך את ישראל לתוך המלחמה, מה שהיה מפרק את הקואליציה שבנה הנשיא בוש האב. סדאם חוסיין גם נמנע משימוש בראשי קרב כימיים. גם שיקול זה היה רציונלי, וגם בעניין זה היו חילוקי דעות בישראל לפני שהחלה המלחמה. יצחק שמיר, בתורו, קיבל את ההחלטה הרציונלית שלא להתערב במלחמה. בתוך המלחמה, היו החלטותיו של סדאם חוסיין רציונליות, אלא שהנזק האדיר כבר נעשה.
מאמר זה בא כאזהרה לכל מנהיג, דיקטטור או מנהיג נבחר, שבשלב מסוים בקריירה שלו מקיף את עצמו ב"אומרי הן", וחש שהוא כבר איננו מסוגל לטעות.