עם תום מערכת הבחירות נראה היה שמחנה המרכז־שמאל עומד בפני שוקת שבורה. לא זו בלבד שהמחנה ספג מפלה אלקטורלית, למעשה לא הייתה שום אידיאולוגיה שגיבשה אותו לכלל “מחנה”. מערכות הבחירות האחרונות התנהלו סביב סוגיה מרכזית אחת – אם נתניהו יכול לכהן כראש ממשלה.
אך “רק לא ביבי” היא סיסמה, ולא מדיניות. ממשלת השינוי של בנט־לפיד התנהלה מתוך תפיסה שלפיה אפשר לנהל את המדינה ללא אידיאולוגיה. למעשה, האידיאולוגיה והערכים הפכו למילים כמעט גסות. שלא במפתיע התברר שלמרות שנפתלי בנט ויאיר לפיד יכולים להסתדר ביניהם מבחינה אישית, הפער בין מפלגותיהם גדול מדי.
ממשלה שהתנהלה בתמיכת רוב קטן, ללא הסכמה אידיאולוגית, נדונה כנראה לכישלון. יתר על כן, מיד לאחר הבחירות התברר שחוסר האידיאולוגיה המשותפת מונע גם אפשרות לקיום אופוזיציה אפקטיבית – כמעט כל יוזמה לניהול מאבק נגד הממשלה המתגבשת נכשל.
אלא שאז הגיעה תוכניתו של יריב לוין למהפכה במערכת המשפט והבהירה שמחנה תומכי נתניהו אינו מסתפק בניצחון בבחירות. הוא מבקש לבצר את שליטתו במערכת המשפט באמצעות הכפפה שלה לקואליציה השלטת ופגיעה אנושה בעצמאותה. לפי פרסומים בעיתונות, התוכנית המלאה שטרם הוצגה כוללת גם את ביטול המעמד החוקתי של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחיסול עצמאותו של היועץ המשפטי לממשלה. למעשה, מחנה הימין מבקש להחזיר את הגלגל לאחור יותר משנות דור.
מהפכת לוין טרם עברה בכנסת אך כבר יש לה תוצאה ברורה אחת לגבי מחנה המרכז־שמאל. לא עוד מחנה השולל את המחנה היריב אלא מחנה שלו מטרה ודרך – הצלת הדמוקרטיה. באופן חסר תקדים, מאות אלפי ישראלים יוצאים לרחובות במוצאי שבת על מנת להגן על בית המשפט העליון. מוסדות שונים בחברה הישראלית – מראשי האוניברסיטאות דרך כלכלנים בכירים ועד לראש לשכת עורכי הדין - התייצבו כנגד הממשלה ומחו בשם ההגנה על האיזונים והבלמים במערכת הדמוקרטית הישראלית. למחנה הזה יש אידיאולוגיה. אולי כבר ראוי לשנות את שמו - זהו המחנה הליברל־דמוקרטי.
המחנה הליברל־דמוקרטי צופה בחרדה כיצד הקואליציה תומכת בזכותו של המחנה החרדי הגדל והולך להתנתק מהחינוך הממלכתי וממילא משוק העבודה, ולהפוך את המרחב הציבורי בישראל למופרד בין גברים ונשים. הוא עומד המום אל מול המיזם הלאומני מבית מדרשם של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ’ לסיפוח השטחים לישראל ולדיכוי המגזר הערבי, והוא נזעק אל מול התוכניות של אבי מעוז שמקדם תפיסות עולם אנטי להטביו”ת. המחנה הליברל־דמוקרטי מרגיש כי אורח החיים שלו מאוים, ומעריך במידה של פסימיות ריאליסטית שאם יתממשו תחזיותיו – ילדיו לא ירצו לחיות במדינה שהוריהם הקריבו את חייהם למענה.
אלא שבנושא האידיאולוגי, כמו בנושא האישי, בשלילת המחנה השני אין די. ההתגייסות הציבורית מציגה הזדמנות חד־פעמית ובלתי חוזרת לגייס תמיכה ציבורית לחיזוק זהותה הליברלית־דמוקרטית של מדינת ישראל. עיצוב זה צריך לכלול, לכל הפחות, הגבלות משמעותיות על כוחו של השלטון וחיזוק ההגנה על זכויות האדם. במילים אחרות: קווי המחלוקת בחברה הישראלית משורטטים כעת מחדש – על הציר שבין ליברלים לריאקציונרים. על ציר זה, כלל לא ברור מיהו הרוב ומי המיעוט.
המחנה הליברל־דמוקרטי טרם מצא לעצמו הנהגה פוליטית, אך הוא מצא משהו חשוב הרבה יותר – חזון וייעוד. אם ישמור המחנה הליברל-דמוקרטי על חזון זה וישכיל לנסחו כהנעה למעשה, ולא רק כשלילת האחר, הרי שהבחירות הבאות כבר יהיו על המחלוקת האידיאולוגית ולא על זו האישית, וכל תומך דמוקרטיה, מכל מחנה שהוא, צריך לשמוח על כך.
הכותב הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר סגל בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו