הימים השחורים, הנושאים עבים של סערות, זעזועים ורעידות אדמה, טרם הגיעו אך הם לפנינו - אם בחיינו ואם בחיי העולם הבא. יראה כל אזרח במדינת ישראל, ללא הבדל בתפיסתו הפוליטית, כאילו הוא לא יצא מההוריקן האדיר המרחף מעל ראשינו וראשי ילדינו ונכדינו, בימים הרי גורל כאלה.
בעשרות השנים האחרונות - אם במערך צה"ל ואם בגופי הביטחון האחרים - נסבה הרצאתי באמונה שלמה כי שלושה אסונות לא יתרחשו במדינת העם היהודי: רצח ראש הממשלה על ידי מתנקש יהודי, מלחמת אזרחים (פיזית או מילולית) ומיני־מהפכה צבאית. הייתי בהלם מוחלט, שממנו לא יצאתי עד הלום, כששמעתי בנובמבר 1995 על רצח ראש הממשלה בידי סטודנט יהודי מאוניברסיטת בר־אילן.
במועד זה נשברו קירות לבבי, שהרי באמונתי ובכל נימי נשמתי לא חשבתי ש"רעידת אדמה" כזו תתרחש אי־פעם. יום רציחתו של ראש ממשלת העם היהודי הוא תאריך מכונן בחיי אומת העם היהודי, מכונן לאין שיעור יותר ממלחמת הקיום, מלחמת יום הכיפורים. חשים אנו היטב יום־יום, שעה־שעה, את עצימות השסעים והבקיעים בפלגי החברה, ואת מלחמת האזרחים הנושאת אלימות מילולית ההולכת וגוברת, עם מודלים לחיקוי של נבחרי הציבור.
כולנו דואגים ומטפחים את הערוגות הפרטיות שלנו, אבל מבחינת כל אחד ואחת מאיתנו - שיישרף היער בכללותו. גם הכוח הסטודנטיאלי שרוי ברפיון שאין דומה לו במדינות העולם. הסטודנטים פשוט מאסו בבעיות הלאומיות, וחרדים בעיקר בכל הקשור להצלחתם במבחנים. אל לנו להיות מופתעים מלראות כוח משוריין העולה לרשות השידור או לכל גוף לאומי אחר (כנסת ישראל, בית המשפט העליון ועוד) ומביע זעקתו ל"רעידת האדמה" המתרחשת. גם לא אתפלא אם המתנקש בחיי ראש ממשלת העם היהודי יזכה לחנינה ויצטרף למעגל החיים, כאילו לא היה כלל רוצח שפל.
בימים אלה מחובתו של נשיא מדינת ישראל לחדול מכל פעילות, לעסוק יום ולילה בכיבוי השריפה בחברה הישראלית, והבאת העם היהודי והלא יהודי לאחדות ולאהבת איש את רעהו. עלינו מוטלת המצווה לעשות ככל העולה בידינו וברגלינו כדי למנוע את הימים השחורים הבאים עלינו, שהרי הלוחות הטקטוניים כבר החלו לנוע ולהתחכך בעצימות גבוהה. "שאו שערים ראשיכם, והנשאו פתחי עולם". אנה הגענו?
הכותב, שי"כ, הוא תא"ל במילואים שביקש לשמור על שמו המלא במערכת