תרבות ה"לשעברים", במדינה שבה קיימת חובת שירות צבאי, שבה – כפי שיכולות להעיד בנות שירות, מתנדבי איחוד הצלה ועוד כאלה העושים עבודת קודש – שירות אזרחי נחזה כנחות במקרה הטוב, משרתת ומבצרת שבי תפיסתי. במדינה מתבגרת, במציאות ביטחונית מאתגרת שלא צפויה להשתנות, חשבון נפש מחייב העמקה בנקודה זו.
היכולת והמחויבות לאתגר את המערכת החשובה ביותר להמשך קיומנו ועתידנו, אסור שתהא מושתקת או שבויה בתפיסה שלפיה, בין היתר, מסתכם תפקיד הרשות המחוקקת ב"לאפשר למערכת לעבוד", ולא לפקח עליה. זיכרון והכרת העבר קריטיים בהקשרים רבים, לא רק לבניית זהות אישית וקולקטיבית. במילותיו של יגאל אלון ז"ל, "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". הבנת העבר חיונית לזיהוי ואבחון אתגרי הווה, וליצירת תוכניות הצופות פני עתיד בכל נושא ועניין.
עם זאת, שבי בתפיסות עבר תוקע, מצמצם ומונע התנהלות צופה פני עתיד. ההיסטוריה והמציאות מעידות שזה נכון בחיינו האישיים, הזוגיים, הקהילתיים והלאומיים. האתגר הוא לייצר איזון עדין בין כבוד, היוועצות, למידת העבר לבין שבי תפיסתי והתנהגותי, הכולל אי־הבנה, הפחדה, השתקה, התעלמות, יישום בררני ועוד, כאמצעים לשעבוד העתיד בתפיסות "לשעבר".
המפתח טמון בציפייה. זכות וחובה לשאול שאלות נכונות – מנגנון הפוך לחלוטין מידיעת תשובות על בסיס ידע של הלשעבר, המיוצג על ידי רוב מהותי ומספרי סביב שולחן קבלת ההחלטות. בתהליך ההתבגרות שבעיצומו מצויה החברה הישראלית, על כל אתגריה ופצעיה, חיונית דרישת הציבור לנציגים שמגלמים את הגשר הזה – להובלת חזון שצופה פני עתיד וצועד קדימה על בסיס היכרות והבנת העבר, כדי לאבחן ולתעדף בין אתגרי הווה, ולקבל החלטות ופעולות אמיצות צופות כלפי עתיד.
במציאות שבה כל החלטה נבחנת, מנותחת ומדובררת בקול ומנקודת מבט של לשעברים – שמן הסתם עשו ותרמו את מיטב יכולותיהם על בסיס הנחות שבהן הם שבויים כהצדקה להחלטות של חיים ומוות – כולנו שבויים. כך מנציחים את אותו שבי תפיסתי של מערכות שלמות. כך מהדהדים ובוחנים שינויים לגופו של אדם במקום לגופו של עניין, תוך מימוש התרעתה של ח"כ אסתר רזיאל־נאור ז"ל ש"הכנסתן למליאה של מצלמות תוביל את חברי הכנסת לדבר לגופה של מצלמה, במקום לגופו של עניין".
מילותיה מתחדדות וחשובות ביתר שאת בעידן של רשתות חברתיות מובילות שיח, במודל עסקי מוכתב אלגוריתם, כשכל מטרתה של "הופעה" בוועדה היא ציוץ 240 תווים שיזכה להד ציבורי ותקשורתי מקסימלי.
בנס הזה שמהווה ישראל בת ה־75, המתרגלת ריבונות אחרי אלפי שנים של איזון בין מסורת לגמישות שאפשר הישרדות כנגד כל הסיכויים, מתקיים מתח טבעי בין אומת סטארט־אפ שנבנתה על תפיסות כור היתוך מנותק מחבלי עבר, בין שימור זיכרון ועבר של עם ששב למולדת היסטורית לבין תהליך ניסוי וטעייה מתבקש ומתמשך להקים ולקיים חברת מופת מגוונת, בת־סיכוי להמשכיות ולהישרדות.
"רצינו לגדל דור של אפיקורוסים וגידלנו דור של עמי ארצות", אמר יעקב חזן ז"ל, ממייסדי מפלגת מפ"ם. טעות לחשוב שסיימנו את משימת שיבת העם לארצו בבניית קומתה הפיזית, מרשימה ככל שתהיה. דורנו מחויב בתעוזה מחשבתית, שמסוגלת להתעלות, לגשר ולחבר בין זמן ומקום, על מנת שהפרויקט המשותף המתמשך של העם היהודי ישכיל במשימה לבנות גם את הקומה הבאה, הרוחנית־ערכית, שטרם הושלמה.
מגילת העצמאות, המסמך המכונן המעגן את ערכי היסוד שעל בסיסם קמה וקיימת מדינת ישראל, היא קרקע משותפת ומצפן, שעל בסיסה ניתן וצריך לקיים בירור מורכב משותף, בעיצומה של מלחמה משתוללת על דמותה וזהותה.
לשמר את התקווה
זוהי קריאת השכמה לציבור הישראלי על שלל מרכיביו, שבניגוד לשמועות גלויות וסמויות, הוא בוגר, נבון ומתון ומסוגל לקחת אחריות ולדרוש אחריותיות. לצפות, לזהות ולהעצים נציגים המכירים ומכבדים את העבר, אך אינם שבויים בו. נציגים המחויבים ללמוד מהעבר כדי ליישם את לקחיו בזיהוי, באבחון ובניתוח אתגרי ההווה. נציגים המסורים למימוש אחריותם ליצירת תוכניות ארוכות טווח שייושמו שוויונית ועקבית.
הפסיפס הישראלי המרהיב צריך לממש את יכולתו וחובתו להסמיך נציגים בשלים במתינותם, ולא כאלה המטלטלים או מיטלטלים בין הקצוות. מטרתם של נציגי ציבור להישאר רלוונטיים אומנם אנושית, אך היא מזיקה, ומאפשרת שוב ושוב לזנב לכשכש בכלב. הכל כדי להצדיק ולהצטדק בהחלטות עבר. ללא הבדל דת, גזע או מין – זיהוי והעמקת שסעים משמשים כמנגנון לשימור כוח ולחיזוק מעמד, תוך הגדלת הפער בינם לבין ציבור בוגר, אחראי, מפויס ומגויס.
"אנו לא נפתח באש, לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער... אני יודע שישנן דמעות שכל גבר רשאי להתגאות בהן. לעתים היא באה, הדמעה, כדם מן הלב". כך אמר מנחם בגין ז"ל בפרשת אלטלנה, ומנע מלחמת אחים. גם כיום, כשהאויב איננו רק בשער, אלא הרבה מעבר לו, לציבור הישראלי מגיעה ודרושה הנהגה שאינה מצדיקה את קיומה על ידי הכלה בררנית של עקרונות יסוד. השלכות חטא היוהרה המתפשטת במחוזות הלשעברים מחדדות את חשיבות הענווה כתכונה לנבחרי ציבור, גם היום. נבחרי ציבור שרואים את תפקידם כזכות לשרת, לא מתוך סיפורם, חווייתם או ניסיונם האישי, אלא מתוך היכרות ואחריות לסיפור, חווייתם וניסיונם של האחרים.
כאמור, מניע הלשעברים להישאר רלוונטיים מובן. מהם לא יבוא מזור. מימוש הציבור את אחריותו ודרישת אחריותיות מנבחריו הם שיובילו את השינוי. חיוני להיגמל מהתרפקות על מי שבזמן שהיו שם עשו כבר את מיטב יכולתם, שלהם יש אחריות גם על כל שדורש תיקון. יש להיפרד מהשאיפה ל"משיח" שאפשר להניח על כתפו ראש. להבין את חשיבות שלוש הרשויות בדמוקרטיה, על האיזונים והבלמים במתח הטבעי ביניהן, ומיקוד בהבטחת ביצוע כל אחת את תפקידה שלה. לא לצפות לפחות משקיפות, מאחריות ומאחריותיות. כל אלה הם הפרק שעל דורנו לכתוב במסע מתמשך ובדרך ארוכה – ללא קיצורי דרך.
עם ההפנמה הציבורית ששקט הוא תוצאה, לא מטרה; ששנאה היא יועץ רע; שטראומה אינה תוכנית עבודה – ניתן יהיה לצאת משבי תפיסתי, לאתגר משוואות שקרסו ולייצר חלופיות. כך למשל במקרה הבוחן המוגלתי של החללים גולדין ושאול והאזרחים מנגיסטו וא־סייד, המוחזקים שמונה וחצי שנים בהפרה בוטה ומתמשכת של דין ומוסר כתוצאה מאותו שבי תפיסתי עמוק של לשעברים.
עם היציאה משבי תפיסתי ניתן יהיה לא רק להשיבם לקבר ישראל ולמשפחותיהם, אלא גם לגבש תפיסה חלופית הכרחית להמשך התמודדות אל מול אתגרים מתעצמים, מבית ומחוץ, ולא פחות חשוב – לשקם אמון, ערבות הדדית ואחדות.
בהעדפתו את התקווה, הרב לורד זקס ז"ל הפריד אותה מאופטימיות. האופטימיות, כך כתב, היא האמונה ש"יהיה בסדר". התקווה לעומתה, היא האמונה שיחד אנחנו יכולים וצריכים לפעול כדי שאכן יהיה בסדר. מבחינה זו, האופטימיות היא תכונה פסיבית, בעוד התקווה, אקטיבית. לא דרוש אומץ להיות אופטימי, בעוד אומץ רב דרוש כדי לשמר את התקווה. ובכן, זהו סוד כוחה של החברה הישראלית והעם היהודי: האומץ והנכונות לפעולה היודעת עבר, וצופה פני עתיד. זוהי התקווה.
הכותבת היא חברת כנסת לשעבר