השבוע צפיתי במחזמר 'הלהקה'. מלבד הדמיון למקור, המוזיקה הנפלאה והשחקנים המצוינים, שהרי לא התכנסנו כאן לביקורת תרבות, שמתי לב לעוד משהו שגרם לי להביט אל הבמה בעצב. חזיתי בתחרות בין החיילים, ולעיתים דם רע בצל הניסיון להצליח ולהיות כוכב, ואפילו מציאות שבאמת קשה להכיל אם אתה חייל בן 18, אבל ראיתי את כולם.

בדרך להפיכה עבריינית: כך פועלת מכונת הרעל של נתניהו | בן כספית
ראשי המחאה נגד הרפורמה במכתב חריף נגד המפכ"ל; המשטרה: "פרסום שגוי"

את ההוא שהגיע מהקיבוץ, ההיא שעלתה ממרוקו, ואלה שמעולם לא יצאו מגבולות תל אביב של פעם. כולם היו שם יחד, פועלים בשיתוף פעולה למען מטרה אחת, וזה לא היה מוזר לאף אחד. בחברה של ימינו, כמו שאנחנו נראים עכשיו, נראה לי שתרחיש כזה אפשרי רק בהצגות. 

הרפורמה במערכת המשפט ממשיכה להתקדם, מה שמעלה בגרף תלול את מספר הבכירים שמודיעים כי המדינה נמצאת כפסע מגט כריתות מול כל הדברים שעושים אותה טובה יותר; עוד ועוד חברות הייטק מחליטות "לבטח" את כספן ולהוציא אותו מישראל, ההמון המתנגד מכיל כל כך הרבה מגזרים עד שנדמה שלא נותרו עובדים שלא ישבתו, והייאוש הזה, אני מודה, מתחיל לפעפע. 

בשיחותיי השבוע עם אנשים שהיו פה לפניי, כל אחד מהם עושה משהו אחר למחייתו, התחלתי לשמוע משנה דומה: הבעת אי אמון ברצון הממשלה בטיב אזרחיה, הבנה שמפה זה הולך להידרדר, ולא מעט דיבורים חוזרים ונשנים על דרכון זר. כבר אמרתי את דעתי על טרנד הדרכונים באחד מטוריי לאחר הבחירות, ובדיוק כפי שטענתי אז, אני מבהירה קבל עם ועדה שאני לא הולכת לזוז מכאן.

אבל ככה? כשהרוח יצאה מהמפרשים בצורה כה חמורה עד שנדמה שהספינה זזה לאחור? גם לי, אופטימית חסרת תקנה שיודעת שיש לה המון מזל על שנולדה דווקא בארץ המובטחת, קשה להבין איך התקווה התחלפה בהנהון מאוכזב. 

המצב הביטחוני לא מזהיר, בלשון המעטה. הקיטוב, השנאה, הקבס הזה שמרגיש ציבור אחד למשנהו חצה גבולות מסוכנים. כל אדם שעובר ברחוב מתויג אוטומטית אחרי ה"שלום" הראשוני לאחד משני מחנות, ימין או שמאל, ואז או שהוא פריפריאלי, שמרן, טהרני אפילו, שלא מבין שהמנהיגים שלו לא סופרים אותו, או שהוא יפה נפש, מנותק מהמציאות, שהמנהיגים שלו לא סופרים אותו. הדברים הבאמת חשובים שמפרידים בינינו, כמו איפה שירתנו בצבא, האם אנחנו אוהבים חומוס או כמה פעמים, אם בכלל, צפינו בטיטאניק, נדחקו הצידה כלא היו. אגב, לא צפיתי אפילו לא פעם אחת. 

אם לא נבין שאנחנו על סף פיצוץ חברתי, ושימו בצד את בליץ החקיקה והחשש העמוק והמהותי משינוי אופי המדינה, נהיה בצרות צרורות. כשאויבנו מסביב רואים ששני ישראלים שונים כל כך לא מוכנים אפילו לעלות יחד במעלית, אין ספק שהם מבינים כמה החומה שהטבנו לבנות לאורך השנים, אנחנו נגד העולם, גידלה קורוזיה חריפה. ואפרופו משרד ההסברה החדש והמחודש, שעדיין לא ראינו את תוכנית העבודה שלו כי סדר העדיפויות הממשלתי מעט אחר, את זה משנים מבפנים, מתוכנו, קלישאתי ככל שזה יהיה. 

אני חושבת שרכשתי מספיק ניסיון פוליטי כדי להבין שיהיה קשה מאוד להתקפל מהשינויים המשפטיים הצפויים. גם אם יש במשכן מישהו שמתנגד לתמורות שנכונו לנו, אפילו אם זה ראש הממשלה בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו, זה יהיה מורכב כמו להשיב את מרצ למשחק. ועדיין, זה אפשרי. אם מספר לא מבוטל של אנשים שהם חלק בלתי נפרד מהצביון הישראלי מודיע שמדובר בצעד חסר תקדים, אם חברים שלנו בעבודה מדברים ברצינות תהומית על מגורים בארץ אחרת, אם מי שמודיע שהוא נשאר במדינה נראה כמו נאיבי שצריך ללמוד דבר או שניים – הבומרנג הזה הולך להסתובב אלינו, והוא לא יפספס אף אחד. 

גם את סוף השבוע הזה אנחנו מתחילים עם פיגוע אכזרי ורצחני בירושלים.  אין קשר בין המציאות הפוליטית לביטחונית, ולגבי התגובה הישראלית אפשר בהחלט לדון בהזדמנות אחרת. אבל רגעים כאלה, הקשים ביותר, גורמים לכולנו, ההייטקיסט, האב במשרה מלאה, עורכת הדין, הטייסת, הכירורג, הבעלים של בית הקפה האהוב עלינו, להרגיש כאילו אנחנו אחד, מגן אנושי שמי בכלל יכול עליו. מפחי נפש איומים כאלה של טרור לא יכולים להיות היחידים בהם אנחנו אוהבים אחד את השני באמת, מכל הלב. זה לא יכול לקרות. אם נאבד את הדבר הזה, את הנכס הכי חשוב שלנו ששמרנו עליו בצמר גפן מהיום בו הוקמה המדינה, נאבד את הכל, גם אם תהיה רפורמה משפטית וגם אם לא.