קראתי בקפידה רבה, פעם ועוד פעם, את ההצעה לתיקון חוק יסוד: השפיטה, שהונחה על שולחנה של ועדת חוקה, חוק ומשפט, ולא מצאתי שם את מה שמייחסים לה כל אלה המוחים נגדה. אכן, יש יתרון מסוים לנציגי הקואליציה בוועדה לבחירת שופטים, אבל אני מניח שאין אחד שחושב ברצינות שאחד מהם יבקש, לדוגמה, למנות את חיית המחמד שמסתובבת בביתו לתפקיד שופט – כפי שעשה בזמנו הקיסר הרומי קליגולה בעת שהבטיח למנות את סוסו לקונסול.

ועוד דבר: ניתן להניח, בכל הכבוד, שהמועמדים לשפיטה יהיו מהטובים שיש לעולם המשפט להציע; מה שכן, הגיוון יהיה רב יותר. רבים מהמועמדים לא יגיעו, כנראה, מאותו אזור חיוג שהיה כה אהוב על מי שמינה בעבר שופטים לבית המשפט העליון. ויש עוד דבר שצריך להגיד כבר בפתח הדברים: הניסיון מלמד שהממונה אף פעם לא נשאר מחויב לממנה, כך שהחשש שהשופטים יהיו מחויבים לגורם שמינה אותם, חסר יסוד.

מה שגורם לי לומר שאין בשינוי המוצע, למיטב הכרתי, אפילו שמץ של ניסיון להפיכה משטרית - ובוודאי שאין בו משום צעד ראשון לקראת הפיכתה של מדינת ישראל לדיקטטורה. אדרבה, אם בית המשפט העליון יהיה הטרוגני יותר, זה יבטיח שהחלטותיו, גם בנושאים שאין מקום בעיניי להתערבותו, יהיו הרבה יותר מאוזנות.

קץ הדמוקרטיה, אין בזה. גם לא בסעיף המתייחס לחוקי היסוד. אני רואה בו דווקא חיזוק משמעותי לכוחו של בית המשפט העליון. הוא פשוט מעגן בחוק יסוד, במשתמע, את סמכותו לבטל חוקים, מה שמעולם לא היה לו. למרות כל אלה, זעקות השבר נשמעות מכל עבר. סיסמאות סרק נלעסות ללא הרף בידי אינטרסנטים פוליטיים. הקשבתי, למשל, לדבריו של מנהל בחברת הייטק ולא הבנתי מדוע הוא מבקש להוציא את כספו מכאן ולהפקידו בבנקים זרים. לא הצלחתי ללמוד מפיו מפני מה הוא חושש. הסתה נטו. הניסיון לרמוז שיש סיכוי שהקואליציה הנוכחית תנקוט צעדים של הלאמה או דומים לכך, יש בו, למיטב הבנתי, כדי לעורר אצל אנשים רבים סלידה.

אני גם הייתי מציע לכל אלה שעושים לילות כימים בניסיון להוציא את דיבתה של מדינת היהודים רעה, לבקר יום אחד במחנות צה”ל ולראות מי ממלא את השורות בקורסי הקצינים וביחידות העילית הקרביות. הם לא משתתפים במחאות. הם אינם רואים את עצמם כמורמים מעם. גם אין להם כספים כדי לפרסם מודעות על פני עמודים שלמים. רבים מאוד מהם גדלו בפריפריה, ורבים עוד יותר מהם חובשים כיפות בצבעים שונים.

וזה מה שמפחיד, לדעתי, את אלה שמעודדים את ההפגנות לסוגיהן השונים. לא מפני דיקטטורה הם חוששים, אלא מפני אובדן ההגמוניה שבה הם מחזיקים במשך שנים רבות. זה מוציא אותם מדעתם. הקריאות למרי אזרחי, במילים כאלה ואחרות, מכובסות יותר ומכובסות פחות, עולות מחוגים שיודעים שהסיכוי לחזור לשולחן הממשלה מתרחק והולך. קהל גדול כבר מאס בהם. ד