המחאה מתמקדת בשינוי המשטרי שאותו מקדמת הממשלה, אבל כשמקשיבים למוחים, קשה לפספס שזה רק חלק מהעניין. נניח שיריב לוין ושמחה רוטמן היו מניחים את תוכניתם אבל במקביל לא הייתה יוזמה לביטול השידור הציבורי, אמירות על חלוקת העם ל"חצי לומדים וחצי משרתים" ועל הפרדה מגדרית, הצעה לענישה פלילית חמורה לאישה שאינה מתלבשת צנוע בכותל ועוד. בלי כל אלה נדמה לי שעוצמת המחאה, ובעיקר עוצמת הבהלה בקרב חלקים נרחבים בציבור, היו אחרות.

הציבור הישראלי מזהה היטב כי המהלך שלפניו הוא מהלך רוחבי הנוגע בשלוש הרגליים שעליהן עומדת מדינת ישראל: יהודית, דמוקרטית וממלכתית. כל אחת מהרגליים האלה הכילה, מאז ומעולם, מתח פנימי אינהרנטי, שאפשר לחברה הישראלית על כל גיוונה האידיאולוגי והסוציולוגי להתקיים כחברה אחת. עתה, מנסה הממשלה החדשה להכריע בכל שלוש הרגליים. דבר שמשמעותו הוא שינוי הד.נ.א של המדינה, ששמה אולי יישאר, אך בכל היבט אחר תהיה זו מדינה שונה לחלוטין.

חלק ניכר מחברי הקואליציה מבקשים להכריע באבחה אחת את כלל המתחים: את ה"יהודית" להפוך להלכתית אורתודוקסית; את ה"דמוקרטית" להעמיד על רצון ושלטון הרוב בלבד; ואת ה"ממלכתית" להחליף בתמרוץ מגזריות ואוטונומיות. צריך לומר ביושר כי לאורך השנים היו ניסיונות להכריע כל אחד מהמתחים גם לכיוון השני. חילוני, ליברלי וכזה שמנסה ליצור כור היתוך מוחק זהויות. אבל המאמץ לא צלח.

ישראל לא הייתה כמעט מעולם מדינה חילונית, ליברלית, הומוגנית. וטוב שכך. היא הייתה מדינה שמכילה תמהילים שונים של נאמנות לעבר ומחויבות לקדמה, לאומיות וליברליזם, דתיות וחילוניות, משיכה למזרח ומשיכה למערב, הגנה על מיעוטים וביצור ביטחוני. מדינה שאפשרה למגזרים רבים לקיים בתוכם תמהילים שונים.

כמו הפמיניזם הדתי שלי וכמו המסורתיות המזרחית שמחזיקה את המתח בין שייכות משפחתית־לאומית למינונים משתנים של תוכן הלכתי. כמו גם זהות ערבית־ישראלית, אולי הזהות המסובכת ביותר. לא מדובר בנקודת שיווי משקל. שום דבר לא היה שלם, טהור ומוחלט, אבל הכל התקיים זה לצד זה, זה בתוך זה.

הניסיון להפוך את ישראל מיהודית־דמוקרטית־ממלכתית להלכתית־הרוב־קובע־מגזרית הוא בעל משמעויות דרמטיות. לא מדובר בתחזיות תבהלה אפוקליפטיות, הן מושתתות על ניסיון מהעבר הקרוב מירושלים. 15 שנות קואליציה צרה ונטולת איזונים של אולמרט־לופוליאנסקי, שקידמה את המדיניות הזו, הביאו לעזיבה מסיבית של הציבור החילוני־ליברלי ולהידרדרות העיר לדרגה 2 בסולם הסוציו־אקונומי.

האלטרנטיבה היא מדיניות שמכירה בערך המתחים מבלי להכריע ולתעדף באופן מוחלט אחד על פני השני. המטפורה הטובה ביותר היא גיאומטרית. עיגול הוא צורה בעלת מרכז יחיד; אליפסה, מנגד, היא צורה בעלת שני מרכזים המייצגת מחויבות לשני ערכים, הגם שמתקיים ביניהם מתח. מדיניות אליפטית איננה עניין של רצון טוב אלא של מנגנונים.

כרגע מונחות על השולחן הצעות למנגנון איזון בין כוחו של בית המשפט ושמירה עליו כא־פוליטי, ובין כוחה של הכנסת כמייצגת רצון הרוב, איזון שאכן הופר בעבר. אבל הדבר נכון גם ביחס לצירים האחרים - היהודי והממלכתי. אפשר לעצב מנגנונים אליפטיים אבל צריך קודם לרצות בכך ולהכיר בערך ובחשיבות של הערכים השונים: בערך של ההגנה על זכויות הפרט, בערך של ממלכתיות מחברת ובערך של יהדות כזהות לאומית־שבטית־משפחתית.

לא במקום רצון הרוב, ההלכה והקהילתיות - אלא בנוסף. לא רק כדרך היחידה שתאפשר לנו לחיות כאן יחד, לא רק בכדי למנוע את מלחמת האחים ההולכת ומתהווה אלא גם כי הערכים הללו חשובים כשלעצמם. כולם. 

הכותבת היא חברת כנסת לשעבר, ראש מרכז ליבא, מבית יוזמת המאה