ככל לוחם בצה”ל מכיר את הפקודה הבלתי חוקית בעליל - המצב היחיד בצה”ל שבו חייל נדרש לא לקיים פקודה ואף אסור לו לקיים אותה. הדברים אמורים באשר לפקודות ש”דגל שחור” מתנוסס מעליהן – למשל פקודות בלתי מוסריות כמו פגיעה באופן מכוון באוכלוסייה או מעשים שהם פשע בזמן לחימה.
אלו הם מצבים חריגים ובלתי נסבלים. ומדוע אני נוגע בעניין הזה כעת? משום שלנוכח מה שאנו חווים בחברה הישראלית בחודשים האחרונים, צצו אמירות שלפיהן אנשי מילואים צריכים לא להתגייס. יש מי שקוראים לחיילים לא למלא פקודות, ואין מדובר באנשים קיקיוניים אלא בקצינים בכירים לשעבר בצה”ל, שבמסגרת מחאתם קוראים את הקריאות האלה.
אני משוחח רבות עם חיילים, אלפי חיילים משוחררים ראיינתי בשנים האחרונות בהקשרים ערכיים – אני חי את שורות הצבא יום יום מאז גיל 18, ומשרת במילואים גם היום. ואני מוטרד. מאוד מוטרד. מה חושבים החייל או הלוחם כאשר קצינים בכירים במילואים ובדימוס קוראים קריאות מהסוג הזה? היכן מצוי אצלם המושג “צדקת הדרך”? עבור מה ועבור מי יסכנו את חייהם? רק מעצם עלייתה של השאלה הזו לאוויר אני מוטרד.
אני גם מוטרד מכך שקבוצות קצינים במילואים מתאגדות תחת החופש הדמוקרטי ומתיימרות לייצג חיילים שמשרתים או ששירתו באותם מערכים – טייסים, שיריונאים ועוד. אנשים שלא נבחרו בשום צורה לייצג את כל אותן שורות, ותחת הדגל החיילי והזרועי כביכול מובילים מאבק לגיטימי ברוח הדמוקרטית, אך לחלוטין לא לגיטימי בהקשרים צבאיים. הפרדוקס הזה, ועצם הגעתנו אליו – מטריד ומסוכן.
אני תומך בזכות המחאה ובזכות להפגין. אין ספק – זהו חלק משמעותי בחירות האדם. אין להגבילו וגם לשמחתי אין שום כוונה להגבילו, כל עוד הוא פועל תחת החוק. אולם מרגע שהמושג “סרבו פקודה” עולה לאוויר, בצירוף המילים “אל תתגייסו” - שם אתם מאבדים אותי. אתם מאבדים אותי כאזרח, ומאבדים אותי כמפקד. ולא רק אותי, אלא גם עשרות אלפים שלא מוצאים את עצמם בשיח כזה. אני סבור שהקריאות האלה נוגדות לחלוטין את רוח צה”ל, ומערערות באופן בלתי מתקבל על הדעת את המרקם האנושי המתחבר בשירות הצבאי.
אתם יכולים לקרוא קריאות נגד הממשלה, ונגד הכנסת – מותר לכם. אבל אתם, המפקדים הבכירים בדימוס, אסור לכם לקרוא נגד גיוס, ונגד שירות במילואים. שם, ברגעים האלה שהדם שלכם מבעבע מחשש לדמוקרטיה, שם אתם חייבים לעצור את עצמכם. הנזק הפוטנציאלי הוא ברמת אל־חזור. ואני מציע לכולכם לשנייה אחת להיזכר בעובדה שלפני שאתם גנרלים בדימוס, אתם קודם כל ולפני הכל חיילים. תנסו להיזכר בימים האלה שהייתם שם, בתוך ה”שלשות”, במסדרי הכוננות ובתדריכים לפני פעולה. כיצד קיבלתם אמירות של פוליטיקאים ברוח “אל תקיימו את הפקודות”? מה חשבתם על המדינה שלכם בימים כאלה?
יש גבולות לשיח, ויש שברים שלא ניתנים לאיחוי. בואו לא נגיע למצב הזה. קצין בדימוס, בכיר ככל שיהיה, לא יכול להיכנס בשער של בסיס כלשהו ללא אישור מפקד צבאי. ומה שקורה כרגע הוא שאתם פורצים את השער ומתעלמים מהשומר – וזה בלתי מתקבל על הדעת.
הכותב הוא חוקר לענייני צבא וחברה, מח״ט שריון לשעבר וחבר תנועת הביטחוניסטים