בשבוע שעבר יצא המכון למדיניות העם היהודי, גוף על־מפלגתי בראשות פרופ' ידידיה שטרן (גילוי נאות: גם אני חבר בו), בקריאה להידברות. השבוע פרסמו קריאה דומה 12 ראשי המטה לביטחון לאומי בעבר בהדגישם ש"עוצמת העימות מסכנת את הביטחון הלאומי". הדברים חוזקו על ידי הצעות הגישור והפשרה של הנשיא הרצוג.

לוין ורוטמן: "לשכותינו פנו ללפיד וגנץ לתיאום פגישה אצל הנשיא"

גם מחוץ לישראל נשמעו קולות דומים — כמו לארי סאמרס, שר האוצר האמריקאי לשעבר שהמליץ על האטת התהליך, אך הדגיש ש"הרפורמה השיפוטית מתאימה ויש לה הצדקה ("זה חריג בסטנדרטים בינלאומיים ששופטים נבחרים על ידי שופטים מכהנים"), ואפילו נשיא ארצות הברית ביידן התבטא בזכות ההידברות.

עוד לא מאוחר, וגם אחרי הקריאה הראשונה של החוקים יהיה זמן להידברות — אך כפי שאומרים, "לטנגו צריך שניים", ובשלב זה מקבלי ההחלטות טרם עלו לרחבת הריקודים. דמוקרטיה איננה רק הזכות לבחור ולהיבחר, אלא גם החובה לשמור על כללים ועקרונות של מדינת חוק המקיימת את חובותיה ותפקידיה כלפי אזרחיה, שבלעדיהם אין הרמוניה חברתית ולאומית מינימלית. הרקע למהומה הציבורית והתקשורתית הנוכחית הוא לכאורה ההתנגדות לתוכניות הממשלה לייצוב מערכת המשפט — "לכאורה" מפני שלמעשה המניעים הם יותר פוליטיים מאשר עקרוניים וערכיים, או אפילו תפקודיים.

מתנגדי הממשלה בעצם אינם רוצים פשרה, אלא כניעה, ובמקום להיענות לרצון רוב הציבור, כולל שורה של משפטנים מכובדים ושופטים לשעבר, להסכים להידברות, מעדיפים להמשיך בארגון הפגנות רחוב, שביתות וחסימת דרכי תחבורה. האם רופאים יבגדו בשבועת הרופאים שלהם? ומורים יפקירו את תלמידיהם?

מארגני "המחאה", שרוממות הדמוקרטיה בגרונם, כופרים בדמוקרטיה עצמה, רוצים למעשה להפוך את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות, ופועלים לפי הסיסמה הלניניסטית "ככל שיותר רע, יותר טוב". יש גם קריאות ל"מרי אזרחי", שעל פי החוק האמריקאי, למשל, נחשב למרד נגד סמכות המדינה, ובין היתר מחייב פסילה של מי שקורא לכך לתפקיד ציבורי לכל החיים. הקריאה לסרב לשירות במילואים חמורה אף יותר.

באחרונה נשמעו גם קריאות לאלימות של ממש והשב"כ התייחס לכך במלוא הרצינות. רשימת הצעדים האלימים הנוספים נגד הממשלה, שהופיעה על שער אחד המוספים, נקראת כמו פקודת המבצע ל"מצעד על רומא" של בניטו מוסוליני. ואם הזכרנו את מוסוליני, שוכחים לפעמים שהפאשיזם באיטליה התחיל כתנועת שמאל דווקא, וחלק מיעדיו ומאפייניו נשארו כנראה טבועים במנטליות של השמאל.

בישראל השמאל ממהר לשחרר את חרצובות לשונו כדי להאשים בפאשיזם כל מי שדעותיו ימינה מהמרכז, וגם את בן־גוריון האשימו בזמנו ב"ניאו־פאשיזם". הציבור משתאה כל פעם מחדש נוכח הפגמים שמתגלים בפעולות ובשיטות של פרקליטות המדינה או של המשטרה והוא גם הנמיך את אמונו בבית המשפט העליון, שחבריו וחברותיו ראויים אומנם לכבוד והערכה מקצועית — אך בעיני מבקריו עשוי בשטנץ אחד.

אילו היה קיים בישראל גוף אמיתי למען איכות השלטון ולשמירה על זכויות האזרח, הוא אכן היה צריך להתייחס בדחיפות לפגמים הנ"ל, ולגשת לעניינים חשובים כמו ליקויי שיטת הבחירות והממשל, וכינון חוקה לישראל שהיעדרה הוא מקור לרבים מהפגמים.

הצעות הממשלה לרפורמה עונות על חלק מהבעיות, אף שיש בהן נושאים שנויים במחלוקת כמו בחירת השופטים לבית המשפט העליון או הרוב לפסקת ההתגברות. אילולא האווירה הלעומתית הנוכחית, ניתן היה לדון בצורה עניינית ואחראית, ובאורך רוח מתבקש, בכל הנושאים, כל שכן שבענייני חקיקה, ובפרט כשמדובר בחוקים חשובים, הפזיזות היא מהשטן.

ברם, בנוסף להשלכות הביטחוניות שוותיקי המל"ל הזהירו מפניהן והצעדים הנוספים שמתנגדי הממשלה רוקחים, המצב עלול להיות הרסני גם בתחום הכלכלי. אחת הכותרות בעיתון אומרת "הכיס והבורסה יפילו את ביבי", כלומר, המרצע יצא מהשק; לא הדאגה לדמוקרטיה, או לבית המשפט העליון, אלא הפלת ראש הממשלה הנבחר היא המטרה המוצהרת — ומנהיגי המחאה מתייצבים למעשה לצד ה־BDS הפועל להחרמת ישראל ולכיליונה, ופוגעים בהישגיה הכלכליים והטכנולוגיים האדירים שהושגו לא במעט בזכות האיש שהם חותרים להפילו.

אומנם בשלב זה לא השיגו את מבוקשם — חברות ואישים רציניים לא הוציאו את כספם מהבנקים, הבורסה לא נפלה, ההשקעות, חרף המשברים העולמיים, לא נפסקו — וכפי שנגיד בנק ישראל העיד, המשק הישראלי חסון וזוכה בעולם לדירוג אשראי גבוה בהוסיפו שמצבנו הכלכלי טוב יותר מזה של רוב הכלכלות המפותחות בעולם.

נתוני בנק ישראל מוכיחים שיתרות מטבע החוץ של המדינה דווקא זינקו לשיא של 201 מיליארד דולר. במילים אחרות, רוב המשק העולמי, לרבות העיתונות הכלכלית החשובה, אינו שותף לקריאות השבר שנשמעות בישראל. עם זאת, גם נבואות כוזבות לפעמים מגשימות את עצמן ובפרט אם מפיציהן פועלים ללא התחשבות בעובדות או בטובת הציבור; מה גם שיש מי שנוקטים את השיטה הידועה של השתלת נתוני כזב בתקשורת המקומית כדי להזמין אחר כך משוב מגורמי חוץ.

זה מקומם, אך פטריוטיות ואחריות לאומית הן בסופו של דבר עניין למצפונו של האדם עצמו. משקיפים רציניים יותר יכולים להתרשם דווקא מהמרץ והנחישות של הצוות הכלכלי של הממשלה בהרכב שר האוצר סמוטריץ', שר הכלכלה ברקת ובראשות ראש הממשלה נתניהו, שהחל לפעול תוך שיתוף פעולה עם הדרגים המקצועיים, לקידום התחרות, לשיפור תנאי האשראי, לפישוט מסגרות הרגולציה ולהורדת יוקר המחיה. גם הסרת האיום המתמיד על עצמאות בנק ישראל, שהיה קיים בממשלה הקודמת, פועל לטובת אמינות המשק הישראלי. הידברות אמיתית וכנה ללא דיחוי וללא תנאים מוקדמים תבטיח את המשך הדרך שרוב הציבור רוצה בה.