יעקב ארז קיבל אותי בחדרו הקטן ליד המרכזייה. אז הוא היה מנהל החדשות של מעריב, כשמאחוריו עבר מפואר ככתב צבאי. לפני שנפגשנו שאל את מקורותיו בברנז’ה – רוני דניאל ז”ל היה אחד מהם – אם כדאי לו להביא אותי. כשישבנו פנים אל פנים כבר ידע שכדאי. אבל האיש שחרטומי נעליו התקשו לפגוש רצפה הקיש בעצבנות וללא מטרה על המקלדת. “אתה יושב לך שם”, נזף בי, “אבל לי יש פרפרים בבטן כשאני מזיז בן 40 שמוערך במקום העבודה שלו”. די נדהמתי. יעקב ארז ביקש להעביר אותי מ”קול ישראל” למעריב, והחשש שהעלה לעתידי לא שירת אותו. אבל ארז המשיך במפגן כנות מרהיב. קריירה של עורך בדסק החדשות, הזהיר, מאפירה לעומת שני תפקידיי ברדיו: עורך משדר הדגל “הבוקר הזה”, ומגיש יומן הערב “היום הזה”. כמעט השתכנעתי שלא. אבל הפרסונה של ארז כבשה אותי. עזבתי ג’וב מוגן כדי לפצוח בהרפתקה.
הרפתקת מעריב התחילה לפני 75 שנה. במה שיכונה “פוטש”, עזבו עיתונאים עבודה בטוחה ב”ידיעות אחרונות” והלכו בעקבות איש אחד. ד”ר עזריאל קרליבך, מייסדו ועורכו הראשון של מעריב, היה אריסטוקרט צונן וטריבון עממי. אינטלקטואל מערבי ומלומד יהודי. רפורטר חייתי ופובליציסט אזמלי. העיתון שלו ושל אריה דיסנצ’יק, עורכו השני של מעריב, אסף אל חיקו את ישראל הצעירה. בן־גוריון נהג להיוועץ בקרליבך לפני צאתו לדרך מכריעה, מדינה המתינה בשקיקה למדורו “ר’ איפכא מסתברא”. די מהר זיכה את עיתונו בלוגו “העיתון הנפוץ במדינה”. בן 47 היה כשמת פתאום במיטת אהובתו.
הגעתי למעריב ב־1 במאי 1988. העיתון שבו אעבוד 35 שנה כבר גלש במדרון. התפוצה הייתה מוכת שידפון, והקיוסקים שוממים. ישראלים עדיין חשו לדוכנים, אך לא אל מעריב. מתי התחילה הצלילה? קשה להצביע על נקודת זמן. ייתכן שזה קרה באזור מהפך 77’. עד אז בעלות על סובארו, אהדה למכבי תל אביב בכדורסל וקריאת מעריב - שרטטו פרופיל של הישראלי הסולידי, זה שמצא את מקומו בחיים. המהפך היה במובנים רבים ניצחון פלבאי. עיירות הפיתוח, השכונות, הפריפריה - הביסו את המטרופולין. תחומי העניין השתנו. קוראים דילגו על ראיון עם חוקר היהדות פרופ’ אפרים אלימלך אורבך לטובת “חשיפה אישית” עם הדוגמנית פינצ’י מור. מספרים שמעריב פרסם פעם תמונה של הרמטכ”ל מחזיק גיליון שלו, ולמחרת הגיב “ידיעות” בתמונה של נהג הרמטכ”ל עם גיליון מבית הדפוס שלו. המערבולת הסתחררה, הקיוסקים נאנקו, אך מהבית בקרליבך 2 עלו קולות כמו: “הקיוסקים לא מעניינים אותנו”. העיתון עוצב מחדש אך הדוכנים השיבו בלאו מהדהד. מעריב נאלץ להודות במציאות. 8.9.86 היה היום האחרון שבו “העיתון הנפוץ ביותר במדינה” הופיע תחת הלוגו שלו.
העצבנות של עיתון בנסיגה חלחלה אל הגייסות. היא ניכרה בעיקר בעבודתי כראש דסק בחדשות. ב־50 שנות עיתונות, זה היה תפקידי המסובך ביותר. לילות שבהם אתה נאלץ לקבל כ־400־500 החלטות: לעבור על טקסטים, לאשר כותרות לעורכי העמודים, לעצב עם הגרפיקאי את העמוד הראשון, לחבר כותרת ראשית שתחזיק מעמד ביום שלמחרת והעיקר: לצלוח אוקיינוס סמבטיוני של חדר החדשות ולהביא בשלום את 20 עמודיך אל הדדליין של 4:15 לפנות בוקר. שחס וחלילה לא נאחר לדוכנים המתסכלים. וזה עדיין לא נגמר.
ב־11 בבוקר היה מצלצל הטלפון. בעיניים צורבות לאחר שינה טרופה של כמה שעות הייתי מקבל בפרצוף את כל ישיבת הבוקר. לפי ה”בוקר טוב” של ארז ידעתי אם הבוקר יהיה טוב או שאני בצרות. לרוב הייתי בצרות. ארז ירה פגז ראשון, ואחריו הרעשה כבדה ניחתה עליי. כל עורכי המוספים, כל ראשי האגפים, כל חכמי הבדיעבד, כל מי שהספיקו לטעון את מחסניותיהם בקריאה נוקדנית של עיתונים אחרים - כיוונו אל העיתון שלי. לא היה כאן זדון. אנשים באמת רצו להבין היכן אנחנו טועים, למה אנחנו לא מוכרים. אבל כל זה היה מערער אותך בדרך לעוד משמרת מורטת. כן, היו לילות.
השליחות בפריז הייתה משהו בין בריחה מהלילות להגשמת מאוויים לא סמויים. ארז, אז כבר עורך העיתון, שיגר אותי בטיל לעמדת “כתבנו בפריז”. יום לפני צאתי, ומתוך ציפייה נאיבית לאיזו ברכה, עליתי אליו. במקום ברכה יצאתי עם גערה. “אם אתה תהיה בצרות שם, אני אהיה בצרות פה”. החזקת כתב באירופה עלתה כ־10 אלף דולר בחודש, סכום שגרם לקופת העיתון לגנוח. “מצדי אל תאכל, אל תישן, רק תכתוב, תכתוב, תכתוב”, אמר לי ארז. למחרת בואי לפריז שיגרתי ידיעה ראשונה.
חזרתי כעבור חמש שנים, מצאתי עיתון שעננה מרחפת עליו. העיתון החליף ידיים. קברניטים באו והלכו, מושיעים צצו ונעלמו, “אבל יש תקווה”, אמרו לנו. אם רק נצטמצם, אם רק נתכווץ - זריחה תפציע. לוהקנו לתפקיד “העץ הנדיב”, כפי שהוא מופיע בספר מאת של סילברסטיין. העץ שתורם כל פעם איבר אחר כדי לשמח את הילד. ואנחנו תרמנו כל פעם 10%, 15% מהמשכורת. צעדנו בהפגנות והפכנו לאייטם. כעסנו על העיתונאים שבאו לכתוב על הזיעה הניגרת, אך פספסו את הייאוש, הדהדו את הסיסמה, אך החמיצו את הזעקה, תיארו את האווירה, אך החטיאו את ההתרחשות. אנחנו מאבדים את העיתון שלנו, את משמעותנו, והם מחפשים רק “צבע”. ואז קול פנימי שאל: “ואתה באמת התעניינת בעובדי פניציה בירוחם?”.
גשר מעריב קרס ראשון. בוקר אחד התפוצץ ברעש והשאיר אבק היסטוריה. כל שנותיו היה המשענת של בית מעריב, הקביים של הבניין, הסמל של עיתון שגישר בין הישראלים לאקטואליה, תיווך להם את המציאות. אבל כשמת הבית, מה נחוץ לו גשר? באתי לשיירי בית מעריב בשעת ערביים. קרניים אחרונות התנפצו על זגוגיות שבורות. רוח קרירה נשבה במסדרונות רפאים, עוד מעט יצאו הזאבים. רחבת הדסק שגעשה תמיד נראתה כאולם חתונות שהבריח חתן וכלה. מהתקרה השתלשלו נורות ניאון, המרכזייה הייתה פקעת של חוטים סבוכים. דלתות נעקרו, חרסינות נופצו, מישהו לעס לנו עד דק את הבית. אחרי חמש דקות ברחתי.
אבל מעריב חזק ממגרסת הזמן. לא אימפריה כמו בימי קרליבך, והלוגו “הנפוץ במדינה” נמחק מזמן. אבל אחרי כל הסופות הוא כאן. מבית צנוע באזור בתי מלאכה בתל אביב נמשכת מלאכת העיתונות. היא נחוצה לישראלים. לא רק בגלל הסיפורים הטובים, גם בגלל השיח הפלורליסטי שעולה מהשורות. בן וקלמן, אלדד ורן, וכל כתב בתחומו כפי שתיאר אותו עזריאל קרליבך: “וחי מהתרגשות אחת לשנייה... וחי במתח הזה, וכל נקבי גופו פתוחים לכל מאורע”. מזל טוב מעריב.
