כאשר מעריב נולד לפני 75 שנים, הייתי בן שבע ורבע. כאשר הייתי בן שבע ורבע ועוד שבוע אבי לקח אותי למשרדי העיתון החדש מעריב, שם עבד, שכבר כבש את כל ארץ ישראל. משרדי מעריב היו חלק ממני עד ספטמבר 1991, קצת לפני שמלאו לי 50. אפשר להוציא אותי מהמשרדים – אבל אי אפשר להוציא את מעריב הישן והטוב ממני.
20 יום קודם לכן עדיין היו צלפים במרומי מסגד חסן בק ביפו שירו על ילדים בני שבע שהלכו מכרם התימנים, שם נולדתי, דרך שוק הכרמל, חנות הנעליים פיל וגלידת ויטמן באלנבי, כדי ללמוד בבית הספר בלפור – ההוא שהבטיח להקים לנו בית לאומי בארץ ישראל, אבל נאלצנו להקים אותו לבד. הצלפים היו שם מאז 29 בנובמבר 1947 כאשר באו”ם הוחלט על הקמת מדינת ישראל ועד שהאצ”ל התנפל על יפו בסוף אפריל 1948 וגירש אותם.
בעיניי מעריב זה ייסוד מדינת ישראל ולהפך: ייסוד מדינת ישראל זה מעריב. העיתון לא עשה את המעשה הזה לבד, אבל הוא היה נדבך חשוב בתהליך.
ותרשו לי עוד השתפכות אישית. אני חושב שבשביל אבא שלי, מעריב היה הכלי שההיסטוריה נתנה בידיו לכפר על חטא הנטישה של הוריו, אחיו ואחיותיו מאחור באירופה – שם נרצחו. זה כמובן לא היה חטא – ואם היה נשאר היה נרצח עמם. ולא הייתה נטישה כי אם הגשמת חלום אחר: ליישב את פלשתינה ולהפוך אותה שוב לארץ ישראל. ולהבטיח ליהודים מקום מקלט בטוח ומוגן.
הוא בא לכאן אחרי שהתנתק ממורו ורבו זאב ז’בוטינסקי, שעמו נדד ברחבי אירופה מהיום שבו נוסדה בית”ר ב־1923 כאשר היה בן 16 ועד שהחליט להפסיק לנדוד ולבוא לכאן 11 שנים מאוחר יותר. ז’בוטינסקי חשב שצריך להמשיך ולהזעיק את היהודים מפני השואה המתרגשת, ואבי חשב שפשוט צריך להגיד להם להסתלק ולא להישאר שם אלא להראות להם את הדרך לכאן. אישית. מספיק לדבר. צריך גם – ובעיקר - לעשות. אבל הנטישה המדומיינת הזאת לא הרפתה ממנו עד מותו.
***
להלן דברים שכתב העורך הראשון והמייסד ד"ר עזריאל קרליבך במלאת שנה למעריב ב־15 בפברואר 1949: "העיתון נוצר בנסיבות העוינות ביותר. הוא נולד בשעת תוהו ובוהו ומצור ושיבוש דרכים והתפוררות כל ארגון וניתוק טלפונים וחשמל והרעשות ובלוקאדה וגיוס והחרמות ואנדרלמוסיה.
"{הוא נתקל במטר שיקוצים... באיבה של העיתונאים... במסע של שוחד ובגידות, בקנוניות ובהכשלות... ואף על פי כן הצליח... הקמנו עיתון שאף אחד לא הצליח להקים לפנינו – עיתון שלא יהיה תלוי בסיוע כספי חיצוני... שיתאזן כבר בהתחלת דרכו. במשך השנה הזאת היקושה בכל זרת מדרכה – הקימונו את העיתון הגדול ביותר במדינה...
"מפעלנו הושתת על עקרון שוויון ההון והעבודה (מחצית העיתון הייתה שייכת לעיתונאים, לדפסים ולמפיצים) ועיקרון שני יסוד לו: בענייני עריכה זכות יתר למערכת. שאיפה זו הייתה המניע למבצע כולו... בגלל זה פרשנו מידיעות אחרונות".
הדבר הזה, החזון הזה, האוטופיה הזאת, הסתיימו ב־1991 כאשר הגיע רוברט מקסוול ואחריו סדרה של בעלי הון. העיתונאים חדלו להיות בעלי הבית.
מעריב של 43 השנים הראשונות היה עיתון אידיאולוגי ובלתי מסחרי, בעיקר בתפיסה שלו. מקצועית הוא נשלט לחלוטין בידי המערכת, נטול אינטרסים זרים מכל סוג שהוא, והשיקול העסקי אומנם היה קיים אך היה משני. בכל פעם שידיעה חשובה התנגשה עם מודעה – המודעה הפסידה ונשארה בחוץ. כאשר הציעו למעריב לנהל את הטוטו, הסבירו למציעים שכאן זה עיתון ולא קזינו. טעות חמורה – הטוטו הוא שהציל את ידיעות מקריסה ב־1973.
גם בתפיסת העולם מעריב היה עיתון אידיאולוגי בזמנים אידיאולוגיים של אחדות המטרה בחברה אידיאולוגית של אחדות הלבבות ובדמוגרפיה ייחודית שהתאפיינה בהשכלה ממוצעת גבוהה יחסית. הפיכה בבוליביה או בניז'ר הייתה ראויה לכותרת בעמוד הראשון. אנשים ידעו איפה זה ובאמת התעניינו בדבר הזה.
מה זה עיתון אידיאולוגי? להלן שתי אפשרויות להסתכלות על הדבר הזה:
אלה חמשת העקרונות העיתונאיים הכתובים בתזכיר ההתאגדות של קבוצת אקסל שפרינגר בגרמניה, וכל העובדים בכל השלוחות התקשורתיות של הקבוצה מחויבים לקיים אותם. והם מקיימים אותם: לתמוך בחירות ובחוק בגרמניה, ארץ המשתייכת למשפחה המערבית של האומות; לקדם את ההתפייסות בין יהודים וגרמנים ולתמוך בזכויות החיוניות של מדינת ישראל; לתמוך בברית הטראנס־אטלנטית, ובסולידריות עם ארצות הברית של אמריקה בערכים משותפים של עמים חופשיים; לתמוך בעקרונות של כלכלת שוק חופשית וסוציאלית; להתנגד לכל הצורות של קיצוניות פוליטית.
ל"ניו יורק טיימס" יש חוברת של 38 עמודים על אתיקה, כללי העבודה והעריכה. יש שם פירוט כמעט מבהיל של התניות הבאות למנוע ניגוד עניינים של הכותבים בעיתון – כולל כותבים חיצוניים. אסורות הקלטות בלי ליידע את הצד השני ואסורות מצלמות סתר. כתבים כלכליים מחויבים להפקיד את כל נכסיהם בבליינד טראסט, ואם זה גורם להם נזק כספי, העיתון יפצה אותם על כך. אבל למיטב הבנתי אין שם אפילו פסקה אחת על תכנים או עמדות.
הקורא יכול לבחור את הגרסה הראויה בעיניו וגם להחליט אם אני צודק שמעריב היה עיתון אידיאולוגי ולא עיתון מסחרי. ויש היום עיתונים מאוד אידיאולוגיים, למשל "ישראל היום" שבעליו מוכנים להוציא מיליוני דולרים מדי חודש כדי לקדם את האידיאולוגיה שלהם. אבל הם לא מודים שהם ממומנים על ידי האידיאולוגיה ומתיימרים להיות עיתון ככל העיתונים עם חירות ביטוי וכו' וכו'. בולשיט של אידיאולוגים. ולא על כאלה עיתונים אידיאולוגיים חלמתי ולא כזה ערכתי.
מאז שפשטו בעלי הון את עורו ואת רגלו של מעריב (ושל עצמם גם) מעריב הוא עיתון אחר עם אופי שונה, נשמה אחרת; ואלמלא הבעלים הנוכחיים, אלי עזור, הוא היה נופח את נשמתו בבית משפט לפשיטות רגל. אלי עזור קומם אותו. המותג ניצל, השם נשאר, זה עדיין עיתון אבל אחר – יש אומרים יותר טוב ממה שהיה פעם. אני לשאלה הזאת לא נכנס כי יש בידי עיקרון שאני לא מעיר על מעשי יורשיי וקודמיי בשום תפקיד שבו הייתי. אסתפק באמירה המאוד עובדתית שגם מעריב נעשה עיתון יותר מסחרי ופחות אידיאולוגי.
***
אבל הימים שונים. עיתון מודפס כשלעצמו הוא חיה נכחדת - אולי יש בודדים שעדיין מתקיימים ככאלה. היום עיתון מודפס הוא הבסיס ההיסטורי של קבוצת תקשורת ומככב כשם המותג שלה. עיתונים היום – כמעט כמו כל דבר אחר – בכלל לא דומים למה שהיו לפני 40 או 50 ולפעמים רק לפני עשר שנים. הכל השתנה. מה שלא השתנה, בעיניי לפחות, הוא הערכים הבסיסיים, ומולם צריך לבחון את העשייה של היום מול זו של העבר. את ההשוואה עצמה יעשו הקוראות והקוראים.
יכולתי למנות כאן הישגים עיתונאיים לרוב וגם כוכבים וכוכבות עיתונאיים שעד היום לא נמצא להם מתחרה באף כלי תקשורת ישראלי – אבל אסתפק בעורך המייסד, עזריאל קרליבך, שכבר עברו 67 שנים מאז מותו ולא נמצא שום כותב או כותבת שאפשר לומר שהגיעו אפילו לכדי מחצית מיכולתו הווירטואוזית.
כאשר מעריב נולד לפני 75 שנים הייתי בן שבע ורבע. כאשר המדינה נולדה שלושה חודשים מאוחר יותר הייתי בן שבע וחצי. היום אני בן שמונים ושתיים ורבע – אני מחוץ למעריב (שיזכה לחגוג עוד הרבה ימי הולדת) כבר 32 שנים. בעוד שלושה חודשים המדינה תהיה בת 75. עדיין לא הוציאו אותי מהמדינה, אבל המדינה עומדת לצאת ממני.