ההיסטוריה הפוליטית שלנו רצופת הפתעות. זה תקף גם אם לא נלך יותר מדי אחורה אל ימי המנדט, לנאום הקופים של דוד לוי או לליל החניונים שאילץ חברי כנסת להתחבא בספריה; בהנחה שאתם מקפידים לעקוב אחרי המתחדש במשכן, ודאי תפסתם את הראש כשהכריזו על פיזור הכנסת והליכה לבחירות בפעם השנייה, השלישית והרביעית ברציפות, כשאיימו בבחירות חמישיות, כשהשר לשעבר זאב אלקין, מבני בריתו הקרובים של רה"מ נתניהו החליט לעבור צד, כשגדעון סער עשה את אותו מהלך, כשבנט ולפיד שינו מציאות של 15 שנה כמעט רצופות, ואפשר להמשיך כך גם עד מוצאי שבת. בימים אלה, שמרגישים כמו עשר הדקות האחרונות שנותרו לקפה השחור בפינג'ן לפני שהוא גולש ומלכלך את הכיריים, אני שוב מוצאת את עצמי מופתעת, ולאו דווקא לטובה.
נתניהו, שתמונתו הייתה תלויה בכיתה בבית הספר שלי כמעט כל שנות לימודיי, לא כולל שנותיי האקדמיות, יודע יותר מכולם כמה חשוב הרושם עלינו בעולם. קילומטראז' לא מבוטל מעבר לים, יחסי חוץ מצוינים עם מי שרק אפשר, ופרט שולי שחיכה לו כמעט כל הקריירה – הסכמי אברהם. ועכשיו, כשאנחנו ניצבים במרחק בלימה מאיבוד עשתונות חברתי, וכנראה גם משפטי וכלכלי, האיומים מהעולם לא מצליחים להזיז ולו במעט את תוכנית העבודה של הרפורמה. איך זה הגיוני? איך זה מתיישב עם הפנים הנשואות לחו"ל, כאילו זו מנטרה הכתובה בלשכת ראש הממשלה? אפילו מדינה חזקה ועצמאית, שיודעת להגן על עצמה מפני אויביה, צריכה את חבריה משאר הלוקיישנים שעל הגלובוס. גם נתניהו של 2023 מבין זאת.
ההפתעה הבאה. אשמח לדעת איך משהו ישתנה בלופ הזה של התמורות במשפט, תיקי ראש הממשלה וההפגנות, כשהחקירות הנוגעות אליהן אפילו לא הגיעו לרבע הדרך. מספר תלת ספרתי של עדים, תיקים משפטיים שהם עדיין תיקים ברבים, לפחות עד הודעה חדשה, ולו"ז שהוא לא כזה של קורס מפקדים, בלשון המעטה. בואו נלך שנתיים קדימה, בהנחה שממשיכים לקחת את הזמן באותו הקצב. לפי התרחיש הנ"ל, יהיו תיקים שעדיין יעמדו בעינם, גם אם חלקם ייסגרו, מה שאומר שהניסיון לקדם חוקים שישנו את סמכותו של בג"ץ עדיין יהיה משאת נפשם של אנשינו בכנסת. במידה והלכתם לאיבוד במהלך ההסבר המפותל שלי, אסכם זאת בכמה מילים: אנחנו פשוט לא הולכים להתקדם לשום מקום כל עוד אימת הדין נוכחת. והיא לחלוטין לא משפיעה רק על נבחרי הציבור, אלא על כל אלו שבחרו בהם ובטוחים בצדקת העומדים בראש. ומה בטוח - אחד הצדדים טועה.
עד כאן פליאתי מהתקיעות שאנחנו נמצאים בה, שבאופן פרדוקסלי תהפוך לאלמנט הכי יציב שנרגיש מהמערכת הפוליטית המתרגשת עלינו. ממה אני ממש, אבל ממש לא מופתעת? מהקרבות הפנים קואליציוניים. כשרק כשהוקמה הממשלה, טענתי באחד מטוריי שהליכוד תכלה את עצמה בגלל מאבקים תוך מפלגתיים ומרמור סביב חלוקת התפקידים. אגב, זה עוד הולך לקרות, ואלו שאינם מרוצים יהיו הראשונים להפיל את לבנת הדומינו הראשונה. מה שעוד היה צפוי כמעט כמו שהרמזורים בעירי יפסיקו לפעול שנייה אחרי שיחל לרדת גשם, הוא שחילופי המהלומות בין הליכוד לציונות הדתית ועוצמה יהודית יהיו חזקים פי מאה. והשאר היסטוריה. השבוע יצא סמוטריץ' נגד החלטת גלנט לפנות כרם בבנימין, מה שגרם לנתניהו לעצור אותו, וכחוט השני ספג ביקורת מבן גביר שטען כי לא לממשלה הזו הם פיללו.
תפתחו שעונים
אם יורשה לי להמר: זה לא הולך להחזיק מעמד. עוד כמה ויכוחים כאלה, בייחוד בזירת ההתיישבות, קורטוב של אזכורים מתקופת ההתנתקות הזכורה כשבר פוליטי־מדיני עמוק, ומפלגותיהם של סמוטריץ' ובן גביר יבינו שאין מנוס מאווירת סוף קורס ושבירת כלים. תופעת לוואי אפשרית של המהלך? צמרת השלטון תקלוט את איתותי הסכנה ותקצין עוד יותר, אל מציאות שבה אפילו אין קלפי מיקוח באף לא סוגיה אחת.
מילה על הרולקסים והמרצדסים. גם השר המיועד אמסלם יודע שאין באמירה הזו שמץ של אמת, בלי קשר לאיזה שעון הוא עונד בעצמו על היד. הכל זריקת חול אל עיניים פתוחות ופעורות מתדהמה, במציאות בה הפכנו לקהים גם מול דברים כאלה. ההפגנה בשני האחרון מול כנסת ישראל רק הוכיחה שעם רולקס או בלי, אזרחי המדינה לא יתנו לארץ שלהם להשתנות להם מול העיניים. וגם אם הקריאה להידברות שזכתה בגדול לשתיקה רועמת ולצרצרים מיותמים לא תעשה דבר, הציבור נשאר על המשמר, מזדחל בקיה פיקנטו או באוטובוס ישיר עד לבירה.
אם אודה על האמת, גם האירועים שגרמו לי אז לשוק תרמי יהפכו לעניין שבשגרה. אנחנו נשמע עוד אזהרות מחו"ל על השלכות התמורות המשפטיות, עוד חברה תמשוך את הכסף שלה מכאן, עוד הפגנות, עוד זריקת בוץ עם טיפות שעפות לכל עבר, עוד ירי בתוך הנגמ"ש וויתורים שיעלו לנו ביוקר, ובעיקר איומים, השתלחויות, ירידה לפסים אישיים והקצנה של השיח אל מעבר לסקאלה. מהיכן יגיע המפץ הגדול שיוביל לאחת משתי תוצאות – ויתור על הרפורמה כפי שהיא נראית כיום או העברתה במלואה על אפם וחמתם של כל השאר? ככל הנראה מבפנים, ולנו לא נותר אלא לחכות.