מרבים לשאול אותי: "גם בזמנך הכנסת הייתה כזאת?". התשובה היא שלא, אף שגם אז לא הייתה גן עדן (וגם בגן עדן, כזכור, היה נחש), ובהחלט היו התנצחויות וויכוחים קשים, כמו בעניין השילומים או חוק "בדר־עופר" שהקנה יתרון בלתי שוויוני לסיעות הגדולות (ושכדי להקניט את מציעיו המתנגדים כינו אותו "חוק באדר מיינהוף" על שם הארגון הטרוריסטי הגרמני). אך חברי הכנסת שמרו על הכללים הפרלמנטריים, הן במליאה והן בוועדות, יושבי הראש מילאו את תפקידם כהלכה, וחברי הכנסת נהגו כבוד כלפי המוסד המסמל את הדמוקרטיה והריבונות הישראלית. היו גם קריאות ביניים, אפילו מאורגנות, אך כפי שמיכאל בר־זוהר מספר בזיכרונותיו, את ח"כ חיים לנדאו מ"חרות", למשל, הרחיקו מישיבות הכנסת לכמה חודשים על אמירה חריגה — החלטה שלפי הסטנדרטים של אז הייתה מרוקנת את הכנסת הנוכחית מיושביה.
בוודאי שלא היו תופעות כמו קפיצות על שולחנות, שכיבה מתריסה על הרצפה או שירה הפגנתית ליד דוכן הנואמים. ושלא לדבר על כך שדווקא ביום ההולדת האחרון של הכנסת, יו"ר האופוזיציה ח"כ יאיר לפיד מצא לנכון לשאת נאום שביזה את הכנסת. יש אולי יותר מסיבה אחת להתקרקסות של הכנסת, כולל סיבות שנעוצות במהות הבלתי דמוקרטית הפנימית של רבות מהמפלגות, בשסע בציבור, ובתקשורת שמוותרת על תפקידה כחלון ראווה ומעדיפה לדווח על סנסציות, כביכול. אי אפשר להתעלם גם מהירידה ברמת החינוך, מההזנחה של לימודי ההיסטוריה היהודית, הישראלית והעולמית וההשפעה של כך על רמת הכנסת וחבריה.
מסתבר שלא כל הטובים לטיס, וגם לא לפוליטיקה, ולא רק שלצעירים יש היום הזדמנויות ואתגרים קוסמים יותר, אלא שגם השאיפה שבעבר הנחתה רבים מהפונים לפוליטיקה, כלומר להיות חלק מההכרעות הלאומיות, פינתה את מקומה למטרות פרוזאיות יותר. השפל ברמת הפרלמנט ונבחריו איננו תופעה ישראלית בלעדית - די אם נתבונן בהתנהגות הפרועה ובגידופים בקונגרס האמריקאי בזמן נאום "מצב האומה" של הנשיא ביידן. אך זו אפילו איננה נחמה פורתא כי הפוליטיקה האמריקאית, כמו גם מערכת המשפט שלה, אינן צריכות להיות נר לרגלינו.
צ'רצ'יל הגדיר בזמנו את הדמוקרטיה כ"שיטה הגרועה ביותר חוץ מכל היתר", וחובתה של מנהיגות אחראית היא לפעול כך ש"כל היתר" יהיה זניח ככל שניתן מול העיקר החיובי, שכן זלזול בדמוקרטיה בבית המחוקקים זולג תמיד גם להתנהגות הציבור הרחב, ולהפך. גם הפופוליזם הימני והשמאלי המתפשט בעולם הוא תולדה של חוסר התקינות, ולפעמים חוסר הרלוונטיות, של ההנהגות. נראה שלעובדה שבכנסת ישראל, פרט לליכוד ולמפלגת העבודה, אין סיעה שנציגיה נבחרו בבחירות דמוקרטיות - יש השלכות גם על תופעות מחוץ לכותלי הכנסת, כמו, למשל, המניעה בצעקות פרועות בוועידת האקלים מהשרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, לשאת את דבריה. גם לפעילות חוץ־פרלמנטרית יש מקום בדמוקרטיה, אפילו כזאת שמאורגנת בידי גופים מפוקפקים ואנטי־דמוקרטיים, ובתנאי שלא תחבל בפעולת הפרלמנט עצמו. וגם חופש ההפגנה הוא זכות מוקנית, אפילו כשההפגנות נערכות נגד הדמוקרטיה עצמה, כמו אי־השלמה עם תוצאות בחירות למשל, אך בהגבלות מסוימות כגון לגבי פגיעה בטובת הציבור או קריאה לאלימות ולמרי אזרחי המהווה מרד במדינה.
הפרדת הרשויות — המחוקקת, כלומר הכנסת, המבצעת, קרי הממשלה, והשיפוטית, דהיינו בית המשפט — היא אחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה, והמאמץ להבטיח זאת, אחרי שבעקבות המהפכה המשפטית מ־1992 היטשטשו הגבולות, הוא אחת ממטרות הרפורמה המוצעת הנוכחית. מתחייב מכך גם שנציגי הרשות האחת ינהגו כבוד כלפי הרשויות האחרות, והתקפות בלתי מרוסנות של חברי או חברות כנסת על נשיאת בית המשפט העליון, למשל, גם אם הן מוצדקות מבחינות אחרות, אינן משרתות את העקרונות הנ"ל.
לפרלמנטריזם בעולם המערבי, כלומר שיטת ממשל דמוקרטית שבה הרשות המובילה היא המחוקקת ושמתוכה מתמנה הממשלה, יש היסטוריה שראשיתה עוד בימי הביניים ואף לפניהם. בהיסטוריה היהודית אפשר לאתר מסורת מעין פרלמנטרית לא רק בסנהדרין של ימי הבית השני, אלא אפילו בתנ"ך ואחר כך ב"ועד ארבע ארצות" ששימש במשך כ־200 שנה, בין המאה ה־16 למאה ה־18, כמוסד מרכזי עליון ליהדות מזרח אירופה.
בהיסטוריה הישראלית החדשה הייתה "אסיפת הנבחרים", שהייתה מעין פרלמנט של היישוב היהודי בארץ ישראל לפני קום המדינה והוקמה כבר בשנות ה־20 של המאה הקודמת. חבריה נבחרו בבחירות יחסיות בדומה לבחירות לכנסת היום. טלוויזיה לא הייתה כמובן, והרדיו היה בידי השלטון הבריטי, אך כרוזים, מודעות בעיתונות ואסיפות עם המוניות מילאו את מערכות הבחירות, כשרמקולים על מכוניות שידרו את תעמולת המפלגות. מספר הסיעות באסיפת הנבחרים היה, אגב, לא פחות מאשר בכנסת הנוכחית, וגם בה בלט מיעוט הנשים, אף שפחות מעכשיו. הגוף הנ"ל הוריש לנו את שיטת הבחירות היחסית — עם כל פגמיה לגבי יציבות השלטון — פגמים שעוד דוד בן־גוריון ניסה לשווא לתקן, ושאפילו זאב ז'בוטינסקי, אף שלא זכה לראות את מדינת ישראל, צפה והזהיר מפניהם.
הפרלמנטריזם הישראלי גם סובל מכך שבעוד שיש מפלגת מרכז־ימין, הליכוד (למרות קצוותיה הקיצוניים יותר), אין מפלגת מרכז־שמאל אמיתית כמו מפא"י בעבר, אלא רק אסופות בלתי נבחרות סביב מנהיגים בלתי נבחרים, אף הם ללא אוריינטציה פוליטית או אידיאולוגית כלשהי — וגם ללא יכולת שלטון. גם העובדה שאין לישראל חוקה — וחוקי היסוד אינם תחליף מספק לכך — פוגעת בתקינות הדמוקרטיה הישראלית. ייתכן, אפוא, שאחת הישועות לדמוקרטיה ולפרלמנטריזם הישראליים תצמח דווקא מ"פריש־מיש" במפה הפוליטית.