דומה שהכל כבר נאמר בנושא הרפורמה. שורשיה העמוקים של המחלוקת הציבורית נעוצים בהבדלים יסודיים של זהות והשקפת עולם בין בעלי הפלוגתא. הדיון הרווח בסוגיות הללו נושא בדרך כלל אופי הסדרי־פוליטי, והוא מבוסס על יחסי כוחות, ובעיקר על התנגשות כוחות. שיח הסדרי יוצר את המסגרת שבתוכה אנו חיים, והוא נותן מענה לצרכים הדחופים. ואולם אין בו כדי להתמודד עם שאלות העומק; עם האמונות, התפיסות והמאוויים הרוחניים והתרבותיים המבעבעים כל העת מתחת לפני השטח, ובשעת משבר פוליטי מטלטל - מתפרצים ומבקשים להשתלט על המרחב כולו.
מטבע הדברים אנו נוטים להתחמק מהתמודדות עם שאלות המהות ומעדיפים לחמוק אל השיח ההסדרי. בשיח ההסדרי איננו חייבים להתפשר על עקרונות, איננו משלמים מחיר במטבע של אמונות ודעות. הוויתור והפשרה הם טכניים וזמניים, עד אשר תגבר יד זו או אחרת במאבק הכוחות. לעומת זאת, בשיח מהותני, נדרשת מאיתנו נכונות לוויתור ערכי־רעיוני על מנת להבטיח קיומו של ערך גבוה יותר. נדרשת הכלה כנה של השקפות הזולת ונתינת מקום לנקודת המבט שלו במרחב המשותף. בשיח מהותני נדרשים גם קשב אמיתי ונכונות לראות את ערכי הצדק והאמת גם בעמדת הזולת. שיח מהותני רואה בריבוי הדעות ובמחלוקת לא איום, כי אם ברכה ועושר. שיח הסדרי קל יותר, ובמסגרתו כולנו מרגישים בטוחים באזור הנוחות שהורגלנו אליו. ואולם השיח ההסדרי אינו מסוגל להבטיח את עתידנו המשותף כאומה וכמדינה. הוא מותח את האשליה עד אשר היא מתפוצצת בפנינו כפי שאנו חווים בימים קשים אלה. השיח המהותני, עם כל קשייו, מאפשר יצירת חזון ואתוס משותפים על בסיס ערכי וחתירה אל “טוב משותף”.
לא לנצח נוכל להתחמק מהתמודדות עם שאלות הזהות, המשמעות והמטרה של מפעלנו הלאומי. את השאלות האלה כולנו חייבים לשאול את עצמנו, בכנות וביושר. לא לערוך את חשבון נפשו של הזולת ולא להכות על חזהו. השאלה היסודית ביותר שעלינו לשאול את עצמנו היא האם ערך האחדות, האחווה, השותפות הקיומית - הוא ערך אשר למענו ראוי להתפשר ולשלם מחיר במטבע של ערכים חשובים אחרים. המדרש ב”תנא דבי אליהו” (פרק טו) מלמד כי לפעמים נדרשת הכרעה בין שני ערכים חשובים: “אמר אליהו: פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום. בא לפניי אדם אחד והיה שואלני בדברי תורה. אמר לי: רבי, שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבם אהבה גדולה: תורה וישראל. אבל איני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו: דרכם של בני אדם שאומרים: תורה קודמת לכל. אבל אני הייתי אומר: ישראל קדושים קודמים”. שני דברים מלמד המדרש: שהערך של עם ישראל עולה על ערך יקר מאוד - התורה, וכן שמהות הזיקה ההדדית היא אהבה.
השאלה אפוא אינה שאלה שהתשובה עליה יכולה להיות רציונלית בלבד, אלא התשובה לשאלה נובעת ממעמקי הרגש הקמאי, רגש האהבה. היא נובעת מתודעת השייכות ומחוויית המשפחה, היא מכריזה כי אנשים אחים אנחנו, וכל חילוקי דעות לא יוכלו לערער תודעה וחוויה זו. עימות בתוך המשפחה יש לפתור מתוך התודעה היסודית של אחווה ומתוך רצון עז ואחריות שלא להביא לפירוק המשפחה. משמעות הדברים היא שפתרון סכסוך בתוך המשפחה אינו יכול להיות פתרון “סכום אפס”, של הכרעה כוחנית המנצלת יתרון כוח או הזדמנות להכנעה מוחלטת של הצד האחר.
הקולות הנשמעים בימים אלה סביב הרפורמה המשפטית מדליקים נורות אזהרה. העוינות, חוסר האמון וחוסר האמפתיה, חוסר ההקשבה והשיח האלים מאיימים לפרק את החברה הישראלית. האומנם רוצים אנו באמת בפירוק המשפחה? האם לא נכון כי למרות ההבדלים והשונות, הוויכוחים, הבדלי ההשקפות והאינטרסים המגזריים והפוליטיים המנוגדים – בעומק לבנו איננו מוכנים לוותר על היחד הישראלי, על הסולידריות היהודית ועל הנאמנות ההדדית ללא תנאי, המתגלה בתפארתה בעיקר בעתות אסון ומלחמה? האין אנו מאמינים כי אנשים אחים אנחנו? כדי לשמור על הבית דרושה מנהיגות אחראית השומרת על גבולות הוויכוח ועל סגנונו, הקשובה לכאב ולטיעוני היריבים ומוותרת על שיקולי אגו למען שמירת קיומנו המשותף.
הכותב הוא נשיא מייסד, בית מורשה, יו"ר מייסד נתיב – המרכז הלאומי לזהות וגיור