הנושא המשמעותי ביותר שלא נלקח בחשבון על ידי מובילי המהפכה החוקתית הוא מידת השפעתה הדרמטית של שינוי צביון המדינה בעיני חלק גדול מהציבור וכתוצאה מכך מידת הנכונות של חלק ניכר מהחברה להמשיך ולשרת אותה בשירות בצה״ל בסדיר ובמילואים .
מיום הקמתה ועד היום החברה הישראלית היא חברה המתגודדת סביב הדגל, חברה מגויסת, חברה לוחמת, חברה מתנדבת, חברה המגובשת מול כל איום וניסיון לפגוע בה מבחוץ. צה"ל הוא עמוד התווך המרכזי והמייצג של החברה, כור ההיתוך שמעצב משך דורות את התדמית החברתית של המדינה לדורותיה וסביבו נבנה האתוס החברתי לאומי שלה. ברבות השנים הפך צה"ל למודל וחיקוי גם בעייני העולם כולו, והמדד המשמעותי ביותר לבחינת חוסנה של מדינת ישראל היא הערבות ההדדית החברתית שבבסיסה ההזדהות והנכונות לשרת בצה״ל בסדיר ובמילואים.
בעולם, החל מסוף המאה העשרים, מודל צבא החובה כבישראל שאפיין את מרבית המדינות החל להתמעט הרבה מתחת למחצית. הסיבה העיקרית היתה שהרצון והמוטיבציה האישית של האזרח לתרום שנים יקרות עבור המדינה ירד. נטל השירות שנפל באופן לא שוויוני רק על חלק מהאוכלוסייה והסרת האיום הקיומי של אותן מדינות, שפגע דרמטית בנכונות החברתית להמשיך ולשרת שירות צבאי.
בארה״ב בוטל חוק החובה אחרי מלחמת וייטנאם על רקע המחאה הציבורית ואי הרצון להתגייס, באירופה יותר ממחצית המדינות שינו את החוק אחרי סיום המלחמה הקרה עם ברה״מ בשנות התשעים, כאשר צבאות נאט״ו הפכו מהגנה על המולדת לכוח שמירת שלום ומשימות הומניטריות.
המעבר בכל אותן מדינות מגיוס המונים למתנדבים היווה שינוי גדול מאד בצביון הלאומי והחברתי של המדינות ויכולת ההגנה העצמאית שלהן למעט ארה״ב ואנגליה ירדה לכמעט אפס. עם פתיחת המלחמה באוקראינה היתה במדינות אירופה פאניקה עצומה והן החלו במרוץ התחמשות מטורף, אלא שלבנות צבא לוחם לוקח שנים רבות.
מדינת ישראל החייה למול אתגרים ביטחוניים גדולים ומורכבים לא יכולה לוותר על רוח ההתנדבות ועל גיוס החובה היא נדרשת עדיין להחזיק צבא גדול עוד הרבה שנים. רק באחזקת הבטחון היום יומי השוטף בשטחים, בעזה ובגבולות מחזיק צה"ל עשרות גדודים וגדודי מילואים רבים לאורך כל השנה. במצב של חלילה מלחמה במספר חזיתות, צה"ל נדרש ללמעלה מעשר אוגדות. ללא צבא סדיר חזק, בלי צבא מילואים שמחזיק רק הודות למוטיבציה בלתי רגילה, חומת הבטחון של ישראל עלולה להיפרץ וצה"ל לא יצליח לשמור על המדינה ולקיים את ייעודו.
המהלכים האחרונים שמובילה הממשלה מבקיעים כגרזן את החברה. נראה כי העידן שהממשלה הנבחרת התנהלה כממשלה של כולם תם ואיננו. לראשונה בישראל מכהנת ממשלה לעומתית אשר אומנם אינה צריכה לרצות את כולם, ויש לה סמכויות נרחבות אפילו לפתוח במלחמה ו/או לספח שטחים כחלק מיישום מדיניותה, אבל אין לה לגיטימציה לשנות מן היסוד את הבסיס המשטרי, החוקתי, והערכי שעליו הוקמה המדינה, בטח ללא בסיס הסכמה רחב ביותר.
נראה כי הממשלה הזאת שמה לה למטרה לשנות את תשתית היסוד של ישראל במהלך המבתר ביד גסה את האחדות הישראלית, מנתץ את הערכים הלאומיים ומקעקעת את יסוד הדמוקרטיה שכולנו חיים עליה. הבעיה במהלכים האלה שהם לא יסתיימו רק בהפגנות ובפגיעה בכלכלה. הקרע המתהווה בימים אלה מקים גל ריגשי חזק בחלקים מרכזיים בחברה עם תחושת נבגדות עמוקה וכתוצאה מכך גוברים והולכים הקולות שאינם מוכנים להמשיך ולהשתתף בנשיאה בחובות הלאומיות, חוסר נכונות לשרת ואי הסכמה לשתף פעולה עם מה שהדורסנות מייצגת, קולות אלה שעולים ממאות ואלפי פיות בישראל הרואים במהפכה המדינתית חוסר התחשבות ושמיטת הקרקע מתחת ליסודות המדינה שנלחמו עליה ומהווים ״גט כריתות״ עימה. רבים רואים במצב הזה את סיום מחויבותם הלאומית וזהו כבר ממד של משבר לאומי חמור ביותר.
חוסר הנכונות של הרבים להמשיך ולקחת חלק בהגנה על ישראל, בשירות בצה״ל ובשירות מילואים יכול להפוך גם לכאוס והעדר שליטה בהתנהלות המדינה, מצב כזה הוא בלתי הפיך, אשר מעולם לא עמדנו בפניו.
אם בכוונת ממשלת ישראל להמשיך בנתיב הקרדום והפילוג, היא צריכה לקחת בחשבון שהשסע החברתי שהיא יוצרת יהווה פגיעה לאומית קשה, וישראל תידרש לעמוד בפני מציאות של שינוי דרמטי בתפיסת הבטחון שלה, כולל במודל צבא העם ולהפוך אותו לצבא מתנדב. אלא שמודל כזה לא יוכל מבחינה כלכלית ומעשית להתמודד בהצלחה אפילו עם חלק מהאתגרים שמערכת הביטחון וצה"ל עומדים בפניהם כיום.
השר לוין, שרת בחיל המודיעין ואמור להבין היטב את הדברים. ניצחון ה״רפורמה״ יתגלה כ״ניצחון פירוס״ לדיראון כולנו, על זה נאמר עוד ניצחון כזה ואבדנו.