ניסיונם של הנשיא הרצוג וחלק מראשי האופוזיציה לגלגל לאחור את המשבר החוקתי ראוי להערכה. אך בנושא הדמוקרטיה לא ניתן להיפגש באמצע הדרך, להסכים ל־50% דמוקרטיה וגם לא ל־75%, ולכן הם אינם מוסמכים להתפשר בשם המחאה.
הצעת הפשרה של הנשיא מתעלמת מהנסיבות הייחודיות של המבנה המשטרי בישראל. הדמוקרטיה שואפת לאיזונים ולבלמים, ולמניעת היווצרותם של מוסדות חזקים מדי. אך בישראל קיים מלכתחילה גירעון דמוקרטי: להכרזת העצמאות אין מעמד מחייב, אין חוקה, ואין מגילת זכויות המסדירה את חירויות האזרח מול המדינה.
אין הגבלת משך כהונה של ראש ממשלה, ובפרלמנט אין שני בתים – כשכל אחד לפי שיטת ייצוג שונה – כך שהתוצאה הפוליטית בכל אחד מהם עשויה להיות שונה. שינוי מרבית חוקי היסוד אפשרי ברוב פשוט או של 61 חברי כנסת.
מרבית מרכיבי השלטון החלים על אזרח בניו יורק אינם פדרליים, אלא מדינתיים או מקומיים, ואם השלטון הניו־יורקי ליברלי מדי לטעמו, אותו אזרח יכול לעבור לטקסס ולחיות תחת שלטון שמרני. בישראל, כמעט כל השלטון הוא מרכזי.
אך החמור מכל בגירעון הדמוקרטי של ישראל הוא היעדר הפרדה בין הרשות המחוקקת והמבצעת, כשאותם אנשים שולטים גם בממשלה וגם בכנסת. מולם נותרת מערכת המשפט – בהיותה חזקה ובלתי תלויה – כיחידה המספקת עדיין איזונים ובלמים, ומגבילה את כוחה של הרשות המחוקקת־מבצעת האחודה.
בנימין נתניהו טען בעבר ש”ההבדל בין מדינות שבהן יש זכויות על הנייר ובין מדינות שבהן יש זכויות בפועל, הוא מערכת משפט חזקה ועצמאית”, ולכן נדמה שעניינו בהפיכה המשטרית הוא פרסונלי ואופורטוניסטי. לעומתו, ח”כ שמחה רוטמן מאמין ב”מחוקק הכל יכול”. אך המחוקק הכל יכול ניצב בסתירה ישירה לרעיון הבלמים, האיזונים והגבלת הכוח.
מחוקק כל יכול, המסוגל להתגבר על כל שאר המוסדות והמנגנונים, הוא המודל ההונגרי. הצעת הנשיא מקבלת במידה רבה את רעיון המחוקק הכל יכול, ורק מנהלת מולה משא ומתן כמותי. למשל, חקיקת חוקי יסוד ללא ביקורת שיפוטית, רק לא בשלוש קריאות אלא בארבע. ובעוד קריאה הדמוקרטיה תינצל?
יתרה מזו, הצעת הנשיא הרצוג שגויה בכך שהיא מנהלת משא ומתן רק על הנושאים שהקואליציה בחרה להעלות, במקום להעלות בתגובה נושאים חדשים. לדוגמה, אם הקואליציה רוצה למנות שופטים עליונים כמו בארצות הברית, אדרבה, שתסכים גם לחוקה, מגילת זכויות, הפרדת הדת מהמשפט, ומערכת משפט מקומית עצמאית כמו בארצות הברית.
עילת הסבירות הכללית חיונית בדיוק מאחר שאין חוקה או מגילת זכויות. אלמלא כן, האזרח היה יכול להצביע על סעיף ספציפי בחוקה או במגילה בבואו להגן על זכויותיו מול רשויות המדינה. לכן המענה לרצון לצמצם את עילת הסבירות אינו פשרה כמותית בכמה היא תצומצם, אלא הדרישה להחליף את עילת הסבירות הערטילאית לכאורה בחוקה ובמגילה אשר יפרטו באופן ספציפי את המגבלות החלות על השלטון ואת זכויות האזרח מולו. עילת הסבירות היא כלי של האזרח להגנה על חירותו. הנשיא והאופוזיציה אינם מוסמכים להתפשר על עילת הסבירות, שכן היא אינה שלהם להתפשר עליה.
המחאה מייצגת את רוב המשקל הסגולי של ישראל: הרוב המוחלט של המסים המשולמים, המעסיקים, ההייטק, הצמיחה, ורוב היתרון התחרותי העסקי, הצבאי, המדעי והאקדמי. אך הצעת הפשרה מחלישה את המחאה, עלולה להביא לפיצולה, וכך למפלתה. עדיף משבר חוקתי מתמשך, שבו הקואליציה פועלת ללא לגיטימציה וחרף התנגדות מערכת המשפט והרוב הסגולי, מאשר מתן לגיטימציה לפשרה על 50% דמוקרטיה. הרוב הסגולי חזק יותר מהמשטר, אין מה לחשוש מעימות, וניתן לנצח.