הוריי עזבו את ברית המועצות בשנות ה־70 המוקדמות, כשחופש ביטוי לא היה בנמצא. כשהם הגיעו ארצה, הם נשלחו לשכונת ו' באשדוד, שהזכירה אז את הברונקס בשנות ה־50. שם, בין קבוצה הטרוגנית למדי של יהודים ממרוקו, מהקווקז, מרוסיה, מתוניסיה ועוד, חוו הוריי לא מעט אתגרי קליטה, אך חופש ביטוי לא היה אחד מהם. כל אחד יכול היה לבקר את מדיניות הממשלה בישראל הצעירה, וכולם אכן עשו זאת, בחדווה רבה. חרף העובדה שלפיה המדינה (ככל מדינה) לא הייתה מושלמת, מעולם לא חל בה איסור על חופש הביטוי כפי שהורגלו הוריי בברית המועצות.

שם, השלטון הקומוניסטי אסר גם על חופש הדת, בשם השוויון. ועם זאת, יהודים הופלו כל העת. זהותם הדתית, שרבים מהם לא הכירו לעומק, הועלתה בפניהם שוב ושוב באמצעות חבריהם לספסל הלימודים ו/או עמיתיהם לעבודה, דווקא במובן השלילי. באמצעות אנטישמיות נוראית הזכירו להם לעתים תכופות את מה שהמשטר הקומוניסטי ניסה כל כך לעודד אותם לשכוח - שהם יהודים. וכל זה היה עשורים ספורים לאחר הרצח ההמוני והשיטתי של מיליוני יהודים באופן האכזרי ביותר שידע העולם "המתורבת" עד כה. התמונות האיומות שפורסמו בעקבות שחרור המחנות, של הררי גופות ושלדי אדם, לא הצליחו להעלים מהעולם את השנאה העזה ליהודים. האנטישמיות בבריה"מ לשעבר, ובכלל, המשיכה להתקיים באין מפריע.

לאחרונה, בעוד שרוסיה ממשיכה את מסעות הכיבוש באוקראינה ומייצרת נחילים אנושיים של מיליוני פליטים, הרס וחורבן, דווקא האנטישמיות ממשיכה להרים את ראשה בכל רחבי העולם. בעוד המשטר הסורי ממשיך את מסע ההרג והקטל האכזרי נגד קשישים, נשים וילדים, יהודים חושבים פעמיים אם לצעוד ברחובות ניו יורק. בזמן שהמשטר האיראני הנהיג שיטת עינוי חדשה להתעלל באזרחיו, או ליתר דיוק בנשים איראניות שמתנגדות למשטר - על ידי עקירת עין אחת - העולם שותק.

מליאת האו"ם אינה מקיימת כינוסי חירום על מנת לדון בפשעים נגד האנושות שמבצעת איראן על בסיס יומיומי נגד אזרחיה. לא מכנסים עצרות חירום נוכח פשעים המבוצעים נגד העם הכורדי, או בוחנים מדוע בעקבות רעידת האדמה הנוראית שאירעה לאחרונה בטורקיה ובסוריה, טופלו בעיקר אזרחי המדינות שאינם ממוצא כורדי. גם הנשים האפגניות נשכחו על ידי אותו "עולם מתורבת" והושארו לגחמותיהם של מנהיגי הטליבאן ופרשנותם המעוותת לאסלאם.

ועם כל זאת, האנטישמיות דווקא מרימה את ראשה ונראה כי שרדה תקופות של מלחמה ושלום, משברים כלכליים ופגיעות בזכויות אדם בשורה ארוכה של מדינות ואזורים ברחבי העולם. אין לה כל תחרות לאורך השנים. ייתכן שהגיע הזמן להבין שהטלת אשמה על עם כלשהו - רחוק ככל שיהיה מלהיות מושלם - בעוד שעוולות נוראיות בעולם עוברות ללא דיון, בחינה ו/או התחלחלות, זו פשוט צביעות.

הכותבת היא חברת כנסת לשעבר