אנו עדים חדשות לבקרים לגידול בהיקפי האלימות בחברה הישראלית. האלימות מתפשטת לכל תחומי חיינו ונמצאת בכלל מגזרי החברה. באירועי הספורט, במוסדות החינוך, במועדוני לילה, בקרב נהגים על הכביש, בתוך התא המשפחתי ועוד. במקרים רבים אנשים נפגעים בגופם על רקע עניינים של מה בכך.
אזרחי ישראל חלוקים בדעותיהם בסוגיות בנושאי מדיניות, ממשל, חברה ופוליטיקה, אך קיימת הסכמה רחבה בנוגע להכרח להילחם באלימות באופן חסר פשרות. קונצנזוס זה כולל את המחוקק ובתי המשפט, הרואים בחומרה רבה מקרים של אלימות על כל גווניה וצורותיה, ואת הצורך לנהוג ביד קשה בחשודים ובנאשמים בעבירות אלימות.
הדברים חמורים במיוחד במגזר הערבי. על פי מחקר שפרסם המכון למחקרי ביטחון לאומי, אף שאזרחי ישראל הערבים מהווים חמישית בלבד מהאוכלוסייה הכללית, הרי שהם היו מעורבים בכ־64% ממקרי הרצח בתקופה שבין ינואר לבין אוקטובר 2021; 126 אזרחים ממוצא ערבי קיפדו את חייהם בשנת 2021 (ממוצע שומט לסתות המונה כ־12 קורבנות בחודש). בשנת 2022 המספר ירד קמעה ל־116, אם כי 65% מהנשים שנרצחו על ידי בני זוגן היו מהחברה הערבית.
חוק העונשין כולל קשת נרחבת של עבירות אלימות בדרגות חומרה שונות ולצדן רמות ענישה שונות בהתאם למעשה ולנסיבותיו. החל מעבירות קלות יחסית של "תקיפת סתם" (דהיינו שלא גרמה לחבלה) ו"איומים" אשר נקבע לצדם עונש של עד שנתיים מאסר, וכלה בעבירות המתה על דרגותיהן השונות, כשלצד החמורה שביניהן, עבירת הרצח, קבע המחוקק עונש של מאסר עולם.
בין עבירות האלימות הנפוצות ניתן למצוא עבירות המסווגות כאלימות במשפחה, למשל כלפי בן/בת הזוג. עבירות אלה נחשבות כעבירות במדרג גבוה יחסית. כך למשל, עבירה של "תקיפת סתם" של בן זוג הוגדרה כעבירה המלווה בנסיבות מחמירות, ונקבע לצדה עונש מקסימלי של שלוש שנות מאסר.
במהלך השנים ולנוכח מקרי האלימות החמורים בתוך התא המשפחתי, ניכרת מגמת החמרה באכיפה בעבירות מסוג זה, לצד מגמת החמרה בפסיקת בתי המשפט ביחס לעבירות אלימות אחרות. עם זאת, מטבע הדברים, גם החמרת הענישה נעשית בתוך גדרי העונשים המותווים בחוק העונשין, ואין בית המשפט יכול לגזור על נאשם עונש העולה על הקבוע בדין.
יתרה מכך, חוק העונשין מצווה על בית המשפט לקבוע לכל עבירה שבה הורשע הנאשם מתחם ענישה הולם, אשר בדרך כלל נמוך מהעונש המקסימלי הקבוע בחוק, שכן המתחם מבוסס על מבט רחב ביחס לעונשים הנגזרים בגין עבירה זהה בכל הערכאות. כך יוצא שדווקא במקרים של עבירות אלימות בתוך המשפחה, מסתפק בית המשפט לעתים בענישה מותנית, וזאת לאור הרצון לשקם את הנאשם ומשפחתו.
להעביר מסר ברור
המציאות מלמדת כי לא די באכיפה, לא די בענישה הקיימת, ולא די במערכת השיקומית. יש להגביר את ההרתעה הן בחינוך והן בחקיקה. בחלק ממדינות ארה"ב, לרבות בחקיקה הפדרלית, אומץ חוק "המכה השלישית" – Three strikes law.
היקפו של הכלל, שנלקח מעולם הבייסבול, משתנה ממדינה למדינה, ובבסיסו הוא קובע כי אם אדם הורשע בעבירה שלישית, מוטלת על בית המשפט החובה לגזור עליו את העונש המקסימלי הקבוע בחוק, וזאת מבלי שלבית המשפט יש שיקול דעת בעניין. לעתים קובע כלל זה כי על בית המשפט לגזור עונש של מאסר עולם בעבירה השלישית, גם אם אין מדובר בעבירה שלצדה עונש של מאסר עולם.
נכון היה לאמץ כלל זה באופן מידתי ומסויג בשיטתנו, בכל הנוגע לעבירות אלימות במשפחה, וחלק מעבירות האלימות בכללותן. על פי הכלל המוצע, באירוע האלימות השלישי, יגזור בית המשפט על העבריין את עונש המאסר המקסימלי הקבוע בחוק בצד העבירה, וזאת כעונש מאסר בפועל, בצירוף הפעלה מלאה של העונשים המותנים ללא שיקול דעת.
אימוץ הכלל ישקף מחד את חוסר הסובלנות שלנו כחברה לעבירות מסוג זה, ויעביר מסר ברור שלפיו החברה אינה מוכנה להכיל התנהגויות אלימות רפטטיביות של עבריינים אלימים מועדים לפורענות, בבחינת "ניתנה לך הזדמנות, אך לא עוד".
מאידך, העובדה שהכלל יופעל רק בעבירה השלישית מלמדת כי החברה מוכנה להירתם להליך שיקום העבריין וחינוכו, ואינה בהכרח יורה בכל התותחים הכבדים כבר מהאירוע העברייני הראשון.
אימוץ הכלל לא יעלים את האלימות מהחברה. מלחמה בתופעת האלימות אינה, ולא צריכה להיות, נחלתם של בתי המשפט בלבד. נדרשת לכך התגייסות של החברה על כל אגפיה. ואולם זהו בהחלט צעד אחד, נדרש ונחוש, אשר יש לקוות כי יתרום, ולו במעט, לביעורו של נגע זה מחיינו.
הכותבת היא עורכת דין ומרצה המתמחה בדין הפלילי