לא מעט דברים למדתי על טבע האדם במהלך חיי. אני לא מדברת על שאלות גדולות כאלה כמו האם הגענו לעולם כדף חלק או שהמטענים שייחסנו לעצמנו היו שם כבר קודם, אלא הרבה יותר פשוט. מן רגעי התפכחות קטנים, שמאפשרים לך לעשות אחד ועוד אחד בראש ולהבין שיש בינינו עוד משהו משותף. מלבד העובדה שאנחנו הישראלים, בדרך כלל לא פראיירים, שמתי לב שכולנו, לא רק אלה החיים ממטולה עד אילת אלא כל יושבי הכדור, שוכחים מהר.
"צריך לדבר אליהם כמו כבשים": צפו במונולוג החריג של ח"כ אלמוג כהן
טלי גוטליב תוקפת את ראש הממשלה לשעבר: "צריך להכניס אותו לכלא"
ולמה פתחתי בהאשמה חריפה כזו, המופנית גם אליי באופן אישי? תביטו בתאריך. ה־24 לפברואר. בטח הבנתם לאן אני חותרת – לפני שנה בדיוק פלשו כוחות רוסים לאוקראינה, ופצחה המלחמה בין המדינות שבעצם נמשכת עד לרגע בו אני כותבת את מילותיי. שנה שלמה של נדודים, אובדן, גיוס המוני לצבא וערימות של משפחות שנותרו שכולות, רבבות פליטים, תקרית דיפלומטית קטנה כשניסינו לאכלס חלק מהם כאן, ונשיא אחד, זלנסקי, שעדיין מעביר את ימיו בבונקר סודי עם טרנינג בצבע ירוק זית.
אני זוכרת את זה כאילו זה היה היום. הלם איום ונורא, הזדעקות חסרת תקנה, כאב קולקטיבי עם חברנו שבני משפחותיהם עדיין שם, חשש ליקירנו שמחזיקים בקשר דווקא עם הצד הרוסי והפכו פתאום לתוקפן בסיפור. תוסיפו לזה ימי שידור מיוחדים, פרשנים מקיר לקיר שעד כה היו אנשי אקדמיה מוכרים בתחומם והפכו לשמות של יודעי דבר, וניסיונות להשאיר את הנושא הכאוב על סדר היום. ופתאום הסופה שככה, ואנחנו שכחנו ושבנו אל חיינו הסטנדרטיים ולתלונות על הפקקים והמחירים.
כך היה גם בתקיפות הכימיות שביצע נשיא סוריה במדינתו נגד גברים, נשים וטף, וגם ברעידת האדמה בטורקיה שאדוותיה עוד מורגשות באזור. אל תטעו, אנחנו בסדר גמור. זה הגיוני לגמרי שמשהו שאינו קורה כאן או קשור באופן ישיר לסכסוך הישראלי־פלסטיני והגרעין האיראני יחלוף ויפנה מקום לשגרה. אגב, השגרה שלנו ממשיכה גם כשלא עלינו, הדברים מתרחשים ממש פה. זה הכוח שלנו, לדעת להמשיך הלאה גם שזה נראה בלתי אפשרי.
מה בכל זאת הטענה שלי, שמלווה אותי השבוע במן חשש מהול בכמה קילוגרמים טובים של חוסר ודאות? שמחר עלולים לשכוח מאיתנו. שבעוד זמן קצר, אחרי אזהרות חוזרות ונשנות מכל כך הרבה גורמים בכירים בדבר סכנות הרפורמה המשפטית, יבינו שאף אחד בצמרת הממשלה לא סופר אותן, ויוותרו. יוותרו עלינו. שהידרדרות שאני מקווה שלעולם לא תקרה, תסוקר באגביות פעם ביום על ידי מדינות העולם הדורשות לשלומנו. שיהיו כאלה שיגידו שמי שמעוניין בעזרה צריך לעזור לעצמו, ואם מי שמקבל החלטות לא עושה זאת, מאוד לגיטימי להותיר אותו מתבוסס בתופעות הלוואי שיצר.
זה אולי נשמע מצחיק, אבל אני מוצאת את עצמי מאוכזבת באופן אישי מהחברים בממשלה, ממש כאילו היו מכריי הרחוקים. נשגב מבינתי שטרמינולוגיה כל כך קיצונית של אנשים מתוך ומחוץ למערכת, לשעברים שכבר ראו הכל וצעירים שעוד לא ראו כלום, זוכה למבט משועשע ולאמירה סתמית משהו של "לא תהיה פה דיקטטורה".
שאופוזיציה שהצליחה לבנות ממשלת אחדות רוויית טלאים ולשרוד אותה שנה וחצי, לא גורמת לחבריה בקואליציה להוציא עשן לבן בכוח ולהגיע להסכמה כלשהי. ויותר מזה, לאלו שמנסים להבין מהפוליטיקה של פעם קצת על זו של היום – שבכיסאות בהם ישבו פרס ושמיר, האויבים המרים ביותר שידע המשכן, והצליחו להגיע לרוטציה ב־1984, אי אפשר לפנות לפשרה 40 שנה אחרי.
נהיינו קהים. פתאום מרי אזרחי כבר לא נשמע נורא, וגם לא "קול של עושה ספונג'ה" שסינן ח"כ אלמוג כהן לח"כ מירב בן ארי, כאילו בדרך אגב, ובואו נצא רגע מהכנסת: שבירת שמשה ברכב במהלך קטטת נהגים עוברת לידנו, וכדורים שורקים ביישובים ערבים ובפזורות הבדואיות, והתעללות בפעוטות חסרי ישע ואנשים שמושכים את כספם לחו"ל, וציוניים שטוענים שאין להם מה לעשות כאן, ותומכי גוש הימין שמתביישים לומר שלא לזה הם קיוו.
צר לי לבשר לכם חברים, התרגלנו להכל. וביום שיתרגלו להתעלמות מכל תמרורי האזהרה שצצים כעת כמו פטריות אחרי הגשם, יתרגלו גם אלינו, אלו הזועקים שמשהו הולך להישבר בינינו. כשזה יקרה, אזהרות כבר לא יעזרו, וגם לא תחינה לשינוי. רק חרטה בדיעבד. ואסור לנו להיות שם.