כמי שכיהן כשופט וכתובע הכללי של ארה"ב, ברור לי שבידי שופטים ויועצים משפטיים (תובעים כלליים) בכל העולם יש סמכות רבה. בכל מערכת משפטית תקינה סמכות זו כפופה למגבלות ברורות ואובייקטיביות. זהו עיקרון לכאורה ברור מאליו שעשוי לסייע בהבהרת הוויכוח הסוער על בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה, ועל הצעות ראש הממשלה בנימין נתניהו לשנות את סמכויותיהם וכן את אופן מינוי השופטים.
מנדלבליט במתקפה חריפה: "אנו חווים מהלך של הפיכה משטרית"
המשנה ליועמ"ש לשעבר בעד הרפורמה המשפטית: "תיקון המעוות"
בניגוד לארה"ב, לישראל אין חוקה שמגבילה את סמכות בית המשפט העליון. כתוצאה מכך, זכות העמידה - קרי, היכולת לעתור לבג"ץ - רחבה ביותר וניתנת לכל אדם או ארגון לגבי כל נושא, גם אם אין לעותר עניין ישיר לנושא העתירה. זכות העמידה המורחבת הזו מעלה את חשיבות הדיון הנוכחי בעניין הבג"ץ. בנוסף לכך, בתי המשפט בישראל אינם מבחינים בין סוגיות משפטיות - כאלו שבארה"ב הן בסמכותם הבלעדית של בתי המשפט - לבין סוגיות מדיניות, לרבות פעולות צבאיות ומינויי שרים, שבארה"ב הן בסמכות הרשות המבצעת והרשות המחוקקת בלבד.
יתרה מכך, בית המשפט העליון הישראלי נטל לעצמו את הסמכות לבסס את החלטותיו על עקרון ה"סבירות", שאף אותה הוא קובע לפי ראות עיניו, וגם בהחלת אבן הבוחן המפוקפקת הזו הפגין בית המשפט העליון חוסר עקביות. בשנת 1999, כאשר ראש הממשלה נתניהו ניסה לסגור את מטה אש"ף בירושלים (ה"אוריינט האוס"), פסק הבג"ץ כי צעד זה אינו סביר בשל סמיכותו לבחירות לכנסת שהתקיימו חודשים ספורים לאחר מכן. מנגד, חמישה ימים בלבד לפני הבחירות האחרונות אישר בית המשפט את סמכות ממשלת המעבר של יאיר לפיד לחתום על הסכם המעניק ללבנון חלקים מהמים הטריטוריאליים של ישראל.
סמכותו של בית המשפט העליון לרוב מיושמת במקביל לסמכותו של היועמ"ש, המכהן לתקופה של שש שנים ואינו חלק מהממשלה הנבחרת. מאז שנת 2000, תפקידו של היועמ"ש כיועץ משפטי לממשלה התרחב והפך גם לסמכות משפטית על הממשלה. בתי המשפט בישראל מתייחסים לכל הנחיה של היועמ"ש כמחייבת משפטית את הממשלה. על פי הוראת היועץ המשפטי לממשלה בשנת 2002 ולאחר מכן על פי הוראת הממשלה ב־2009, ליועמ"ש הסמכות לשלוט ביועצים המשפטיים של כל משרדי הממשלה.
בנוסף, היועמ"ש יכול לתפקד כתובע כללי ולהופיע בבית המשפט על מנת לטעון נגד עמדת הממשלה. יתרה מכך, היועמ"ש יכול לאסור על הממשלה לפנות לייעוץ חיצוני כדי להגן על מדיניותה שלה בבית המשפט. במקרים כאלה, פרקליטה של הממשלה עצמה למעשה שולל ממנה ייצוג משפטי.
הרפורמה המשפטית המוצעת תביא לייצוג דמוקרטי יותר בהליך מינוי השופטים על ידי הרחבת הוועדה ל־11 חברים, מתוכם שלושה חברי כנסת ושלושה שרים. הליך מינוי השופטים המוצע עדיין יהיה רחוק מהמודל האמריקאי של מינויים פוליטיים גרידא (הגשת המועמדות על ידי הנשיא ואישור המינוי בסנאט). הרפורמה גם מבקשת להגביל את תפקיד היועמ"ש למתן ייעוץ בלבד, ותאפשר לממשלה ולכל משרד ממשלתי לקבוע את עמדתו המשפטית בבית המשפט, ובמידת הצורך להיות מיוצג על ידי עורך דין שאינו היועמ"ש.
לא כל סעיפי הרפורמה צפויים לעבור. אך גם אם כך היה, הם פשוט היו מגדילים את כוחם של נציגי ציבור שנבחרו באופן יותר דמוקרטי להחליט, תחת האצטלה של מסגרת משפטית, בנושאים שלרוב אינם נבחנים משפטית ושלמעשה הם בגדר הבעת דעה לגבי אקט חקיקתי. שינוי כזה אומנם ישנה את הנפשות הפועלות, אך לא את העמדת הפנים.
רפורמה אמיתית תיישם את ההבחנה בין סוגיות משפטיות שניתן להכריע בהן בבית המשפט לבין סוגיות מדיניות שנדחקו לתוך הזירה הפוליטית. זה גם יאפשר הגשת עתירה לבג"ץ רק על ידי צדדים בעלי עניין ישיר לעתירה עצמה. שינוי שכזה יהפוך את הוויכוח לוויכוח שלא נסוב על עניין מיהו זה ששולט בתוצאות.
הכותב כיהן כתובע הכללי של ארה"ב ב־2007־2009 וכשופט מחוזי ב־1988־2006. המאמר המלא התפרסם לאחרונה בעיתון "וול סטריט ג'ורנל".