מה קורה לגיבורי ישראל ניר ברקת, יואב גלנט ואבי דיכטר, שגורם להם לשתף פעולה עם ההפיכה השלטונית? כיצד הם, שגילו אומץ תחת אש, נתקפים פיק ברכיים דווקא ברגע הקריטי שבו הם יכולים לעצור את הפיכת המולדת לדיקטטורה? מה קורה לישראל כ"ץ, יואב קיש ויולי אדלשטיין?

כולם גיבורים, כולם חכמים, ואיש לא יכול לפקפק בכך שמדינת ישראל יקרה ללבם. אף אחד מהם אינו פחדן. הם רואים את עצמם כיורשים בפוטנציה של נתניהו, וכל אחד מהם כנראה מנסה להגדיל את סיכוייו להיות היורש.

הם בוודאי חושבים שהצבעה נגד ההפיכה השלטונית מזיקה לסיכוייהם, אבל הם לא מצליחים לראות שאם הדיקטטורה תתממש, לאף אחד מהם אין שום סיכוי לרשת את נתניהו. וממילא, לא יישאר מה לרשת. תחת דיקטטורה, המדינה שתישאר פה בעוד שלוש־ארבע שנים, אם תישאר, תהיה שטייטעל עני ונבער, חלש צבאית ומשוקץ בעולם. עיוורון זה הוא הטרגדיה שלהם, והאסון של כולנו.

איך הם לא רואים? למה הם לא שומעים את מה כל שכל הכלכלנים, ההייטקיסטים, המשפטנים, הרופאים, בכירי הצבא, המוסד והשב”כ, ראשי המל”ל ומאות אלפי המפגינים מנסים להגיד להם? לדעתי, הם פשוט לא מסוגלים לראות ולשמוע.

מה שמונע זאת מהם אלו שתי הטיות פסיכולוגיות נפוצות. הראשונה היא “הטיית הנורמליות” - האמונה שמה שהיה הוא פחות או יותר מה שיהיה. אנשים ימשיכו ללכת למילואים ולשלם מסים, כי ככה היה עד עכשיו, וככה ימשיך להיות. קשה לתפוס שהמציאות עלולה להשתנות באופן פתאומי ודרמטי.

היורשים הפוטנציאליים אולי חושבים שיתקנו את נזקי ההפיכה כשיגיעו לשלטון. אבל כבר אי אפשר יהיה לתקן. הטיית הנורמליות גם מטעה אותם לחשוב שההצבעה בעד ההפיכה מגדילה את סיכוייהם לרשת את נתניהו. הם עדיין חושבים במונחים של פריימריז ומרכז הליכוד. הם לא תופסים שבדיקטטורה אין פריימריז ואין מרכז הליכוד.

איך זה שהיורשים הפוטנציאליים לא רואים את כל הנורות האדומות המהבהבות ולא שומעים את צפירות האזעקה? כאן נכנסת ההטיה השנייה, והיא היכולת המופלאה של המוח שלנו להדחיק דברים שעלולים להכניס אותנו לקונפליקט פנימי. זה, לדעתי, מה שקורה לגיבורי ישראל מהליכוד. אם המוח שלהם יאפשר להם לראות שהמדינה דוהרת לעבר תהום, זה יכניס אותם לקונפליקט נוראי. אז הם פשוט לא רואים.

צעקות יותר חזקות או חוות דעת עוד יותר קודרות לא יגרמו להם לראות. הן רק יגבירו את ההדחקה. לדעתי, רק מישהו קרוב אליהם באמת יוכל לפקוח את עיניהם. רעיה, אב, בת, נכד.

אהוד מנור כתב בשירו הנפלא “אין לי ארץ אחרת”: לא אשתוק/ כי ארצי שינתה את פניה/ לא אוותר לה, להזכיר לה/ ואשיר כאן באוזניה/ עד שתפקח את עיניה. אני מקווה למען כולנו שיש מישהו קרוב ליד כל אחד מגיבורי ישראל שיוכל ללחוש את מילות השיר באוזניו, עד שיפקח את עיניו. 

הכותב הוא חוקר קבלת החלטות ומימון באוניברסיטה העברית