מספרים על עקיבא אריה וייס שהיה מסוכסך עם מאיר דיזנגוף, ולכן לא זכה בתל אביב לרחוב מרכזי על שמו. עקיבא אריה וייס היה יזם העיר תל אביב, הרוח החיה מאחורי הקמת העיר העברית הראשונה, תחילה כשכונה ומהר מאוד כעיר. בית וייס, ברחוב הרצל 2, הוא הבית הראשון בתל אביב. אבל כנראה שזה לא הסיפור הנכון.
עקיבא אריה וייס נפטר בשיבה טובה ב־1947, אחרי רבים מאבות האומה. מאיר דיזנגוף נפטר ב־1936, ועוד בחייו נבנו גן מאיר ורחוב דיזנגוף, הקרויים על שמו. חיים נחמן ביאליק שנפטר ב־1934 קיבל שני רחובות על שמו: רחוב ביאליק, שבו שכנה עיריית תל אביב עד לשנות ה־60, ושדרות ח”ן. וייס נפטר יחסית מאוחר, וכל הרחובות כבר מצאו לעצמם שם. לכן זכה לרחוב צדדי, מקביל לרחוב ויצמן, שמקשר בין רחוב פנקס וכיכר המדינה. וגם זה רק כ־20 שנה לאחר מותו.
ולמה כל ההקדמה הזו על אדם שספק אם מי שאינו חוקר העיר תל אביב מכיר? מכיוון שעד היום, כמעט 11 שנים אחרי מותו, אין רחוב בתל אביב על שם יצחק שמיר. כידוע, שמיר לא היה ממייסדי העיר, הוא בסך הכל היה ראש ממשלה, מפקד הלח”י, אחד מאבות ממשלת האחדות הראשונה והאיש שדחף לעלייה המסיבית של יהודי חבר העמים ואתיופיה. למעשה, זמן כהונתו הוא השלישי באורכו אחרי ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון. בכדורגל קוראים לזה אנדרייטד.
שמיר ירד מסדר היום ברגע שהפסיד בבחירות 92'. במשך 20 שנה, עד למותו בגיל מופלג של כמעט 97, לא היה בעשייה הציבורית. ובכל זאת, ראש ממשלה. יש עוד ראשי ממשלה שלא זכו לרחוב על שמם, אבל זכו למקומות מרכזיים בעיר. שמיר זכה שתיכון בתל אביב ייקרא על שמו, כבוד גדול, אבל רחוב - לא. עכשיו נשאלת השאלה: אם שמיר היה פחות אפרורי - לוחם מחתרת ואיש מוסד - יכול להיות שהיה זוכה לתהילה לפחות אחרי מותו? או שבכל מה שקשור בשמורה של רון חולדאי, צריך לשאול קצת יותר?
בכל מקרה, הנה רעיון. לפני יותר מ־100 שנה נקרא הציר שיוצא משער ירושלים ביפו העתיקה ועובר דרך רחוב רזיאל, אילת, דרך יפו, דרך בגין ורחובות ז’בוטינסקי ברמת גן, בני ברק ופתח תקווה, בשם אחד - דרך שכם העותמאנית. מרגע שקמה העיר פתח תקווה והתיישבה על הציר, שונו השמות. דרך פתח תקווה, דרך יפו, רחוב מוסת’קים, רחוב בוסטרוס ורחוב הווארד עד כיכר השעון ביפו.
לאחר שקמה המדינה, השמות השתנו. עיריית תל אביב ועיריות הערים השכנות היו גמישות בשינוי השמות, כמו שעשו ברבים מהרחובות שלא היה להם שם אמיתי: דרך ירושלים הפכה לרחוב בן צבי, דרך חיפה לרחוב נמיר, דרך פתח תקווה לדרך בגין. ועדיין יש בציר שני רחובות שלא יקרה דבר אם ישונה שמם: דרך יפו ורחוב אילת.
יש שיגידו כי הרוויזיוניזם מת, והמפלגה השלטת היא שימוש ציני בזכרו של הרעיון. אולי בשל כך, רצף שיתחיל בז’בוטינסקי, ימשיך עם בגין, יאוחד עם שמיר ויסתיים בדוד רזיאל, יהיה רצף הגיוני, היסטורי וצודק.