“תועבה חקיקתית”, כך כינה אביחי מנדלבליט, מי שאולי מבקש לפלס לעצמו, למיטב התרשמותי, את דרכו לבית המשפט העליון, הליכי חקיקה לגיטימיים של נבחרי ציבור. הם לא הגיעו למשכן הכנסת על גבי טנקים. הם נבחרו בהליך דמוקרטי; ובכל זאת, היועץ המשפטי לשעבר קרא לשופטים שלא לכבד את החוקים שיתקבלו בכנסת.

לזה ייקרא, בעיניי, הזמנה ליצירת אנרכיה משפטית. אבל לא באיש הזה אני רוצה לעסוק כעת; למרות שאני רואה בו אחראי מרכזי לאיבוד העשתונות של מי שמתפרעים בכיכרות; אלה שנושאים לשווא את דגלי הדמוקרטיה. גם בדבריה של נשיאת בית המשפט העליון לשעבר אין לי עניין. דורית ביניש תומכת, לפי הפרסומים, בעמדתם של המוחים. הפגיעה האפשרית בחופש הביטוי של מיליוני אזרחים כנראה לא מפריעה לה.

את הטלטלה הקשה באמת הרגשתי כשהתבוננתי במפגינים שצעדו ברחובות תל אביב ביום שבו נקברו הלל ויגל, לבית יניב, וראיתי את השלט שנשאה אחת המפגינות ובו נאמר: “במפלת ציון ננוחם”. היא לא הסתירה את פניה. נהפוך הוא. עמידתה הייתה מתריסה. צמרמורת עברה בגופי, ולראשונה התחלתי לחשוש לגורלו של הבית השלישי.

מחד, דווח על מפגינים שנושאים את דגלי אש”ף; ומאידך, דבריה של האם המבכה את שני בניה ליד הקבר הטרי. התהום הפעורה בין שני המחנות לא נחפרה ביום שבו ביקש שר המשפטים של הממשלה המכהנת כעת לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים. היא קיימת מאז שהתנועה הציונית ביקשה להקים בארץ ישראל מדינה יהודית. מולה התייצבו יהודים שרצו במדינה מסוג אחר. חילונית. לא יהודית.

ראיתי את פניהם של אלה שביקשו לחסום נתיב תחבורה מרכזי ביום שהם קראו לו “יום השיבוש הלאומי”. רבים מהם היו - לא כולם, אני חוזר ומדגיש - שטופי שנאה. סיסמאות נבובות היו בפיהם. הם חיפשו את העימותים האלימים עם השוטרים. לא מצאתי שם מסרים אותנטיים. לא ראיתי שם מחאה לגיטימית. ממש לא. אנרכיה – כן; לגיטימיות הנובעת מתוך רצון להגן על הדמוקרטיה – רחוק מזה. פורעי החוק שחסמו כבישים, הכו שוטרים והציתו אש בדרכים ראשיות, הם לא שוחרי דמוקרטיה. הם זורעי כאוס.

מה שמחייב אותי לומר: בית המשפט יצטרך לכבד את החוקים שיתקבלו בכנסת; כמו גם את אלה שקיימים עתה בספר החוקים. לא צריכה להיות כל התלבטות בעניין זה. אין במחאות כדי לשנות את הסדר החוקתי שמתקיים בכל מדינה מתוקנת. מי שמוביל כעת את הרפורמה, אסור לו למצמץ. אין ראויה ממנה. יש המוחים נגדה – וזה בסדר גמור.

בד בבד, הרגשתי היא שמי שמוביל את המחאות אינו עושה זאת בתום לב. התאווה לשלטון מדריכה אותו. כסף ענק מתדלק אותו. המשטר הדמוקרטי אינו מכיר בחילופי שלטון שלא באמצעות הקלפי. את זה מכבדים בכל העולם, וגם פורעי החוק, מפיצי האנרכיה, אלה שמנסים להוציא את דיבתנו רעה, יצטרכו להתרגל לכך.