בדרמה הפוליטית שלנו מככבים שניים: הליכוד ובנימין נתניהו עם החיבור למתנחלים־חרדים־מסורתיים; ו"יש עתיד" ויאיר לפיד עם החיבור למפלגות השמאל ולאג’נדה החילונית־ליברלית.
שוב ושוב, בכל משבר בשנים האחרונות - מסבבי הבחירות, דרך משבר הקורונה ועד המאבק סביב ההפיכה המשפטית - מתעקש בני גנץ להיות הראשון שמזנק על הרימון ומנסה לגשר בין הצדדים כדי להציל את המדינה, תוך שימוש חוזר ונשנה במילה, שגם נמצאת בשם מפלגתו: ממלכתי.
שוב ושוב הוא עושה זאת אחרי שבליכוד זלזלו בו, אחרי שנתניהו הדגיש כי גנץ היה רק האופציה השלישית שלו לתפקיד הרמטכ”ל, אחרי שההסכם הקואליציוני איתו הושלך לפח, ואחרי הלעג של בכירי הליכוד על יכולתו הרטורית. גם מהצד השני של המפה גנץ חטף, בין היתר מלפיד.
עושה רושם שגנץ אינו מבין דיו את השדה הפוליטי, בניגוד לשדה הצבאי שבו הוא מיומן. בשדה הפוליטי צריך לאחד את הציבור למען מטרה משותפת ולהפגין מנהיגות. את הממלכתיות הוא צריך להשאיר למי שאמון על כך - נשיא המדינה יצחק הרצוג.
גנץ אינו מכהן בתפקיד ממלכתי אלא בתפקיד פוליטי, וככזה עליו להתבונן בהיסטוריה ולקבל החלטה: אם הוא מעוניין להגיע לראשות ממשלה או שהוא רוצה להמשיך לקבל מחמאות בסגנון “אדם מקסים”, “מיוחד” וכו’.
רבין זכה בניצחון ההיסטורי ב־1992 עם 56 מנדטים לעבודה ומרצ, והצהיר “אני אנווט, אני אקבע”. רבין בוודאי לא התנחמד, אלא היה מנהיג. בגין ניצל את ההזדמנות אשר נקרתה בדרכו, יממה לאחר נאום הצ’חצ’חים המפורסם של דודו טופז, והפך את עצרת הבחירות למקפצה לניצחון סוחף עבורו.
בן־גוריון לא היסס גם בזמנים הקשים של קום המדינה, בין שואה לתקומה, לקבל החלטות קשות, גם אם הן נחשבו לא מאחדות, ולא היסס לומר “בלי חירות ומק”י”. ואם נלך מעבר לים, אז אפשר לציין גם את צ’רצ’יל, שנשא נאומים ללא גרם אנמיות והבטיח “דם, יזע ודמעות”.
בהשאלה ממשחק כדורגל, גנץ מתנהג לאורך כל הדרך לא כקפטן, אלא כקוון או שופט. זה מביא לו מחמאות אך זה לא מביא לו ניצחונות. אם ימשיך כך, הוא תמיד יישאר הנחמד וטוב הלב, אבל המצביעים תמיד יחזרו לנתניהו או ללפיד.
זוהי שעה היסטורית, שבה גנץ יכול לשבת מהצד ולתת לראש הקואליציה ולראש האופוזיציה לנהל ביניהם את המאבק. אחרת הוא יישאר עם תדמית הוותרן והפשרן. את הניצחון ישיג אחד הצדדים, שמציגים קו לוחמני בעד או נגד הרפורמה. בעולם הפוליטי, ולא רק בו, החזק מנצח ושורד. עם תדמית של נייס גאי שסופג עלבונות וחותר לפשרות, גנץ אולי יזכה לחיבה, אך לא בכיסא ראש הממשלה.