לאחרונה נתלה על קירות הבניין של עיריית תל אביב עותק ענק של מגילת העצמאות — מחווה יפה שנועדה להזכיר לעוברים ושבים ברחוב, אך אולי גם ליושבים בתוך הבניין, את העקרונות והמטרות שעל בסיסם קמה מדינת ישראל. כוונת האחראים לתליית הדפס הענק הייתה כנראה ליצור תחושה או תגובה כאילו מייסד המדינה דוד בן־גוריון, לו חי עמנו היום, היה מתנגד לרפורמה המשפטית המוצעת, אף שבאופן אירוני ייתכן שגם יוזמי הרפורמה יראו בה עידוד ותמיכה לעמדתם. הוויכוח שמתנהל היום, כלומר אותו חלק מינורי יחסית שאכן נוגע באופן אמיתי לדמותה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית, ולא נובע ממניעים פוליטיים הקשורים בסירוב המחנה הפוליטי שהפסיד בבחירות לקבל את דין הדמוקרטיה — לא התחיל היום.
עוד ב־1949, בשחר ימי המדינה, בהופעתו בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת שזה עתה נבחרה, שאל בן־גוריון: "האם אנו נוצרנו בשביל הפרינציפ המשפטי, או הפרינציפ המשפטי נוצר בשבילנו? כל יוריסט יודע שאפשר לארוג קורי עכביש יורידיים, להוכיח הכל ולסתור הכל. אין כיוריסט מומחה לעקם כל כתוב ולהמציא סברות מפולפלות ופירושים מבולבלים" (היום יכול היה להוסיף: "בהתאם למה שנראה לו סביר"). ובן־גוריון בעצמו השיב לשאלות הרטוריות שלו: "בארץ כמו שלנו, תארו לעצמכם שהעם רוצה משהו — ובאים שבעה אנשים (אז היו שבעה שופטים בבית המשפט העליון) המוכתרים בתואר של שופטים, וכל הכבוד להם, ויפסלו חוק אשר העם רוצה בו. אצלנו תהיה מהפכה? אני חושב שמתן סמכות כזאת לשופטים הוא דבר ריאקציוני. הציבור לא ישלים עם זה".
"ריאקציוני", לא פחות, דהיינו מהלך המיועד להחזיר את החברה אחורה — אך אפילו בן־גוריון לא חזה ש"אצלנו", כלומר בישראל, אכן תהיה מהפכה משפטית ב־1992 שלדעת משפטנים רבים, אולי רובם אף שלא יודו בכך בגלוי, אחראית לפגמים במערכת המשפט, לירידת ההערכה הציבורית כלפי בית המשפט העליון ולפגיעה בעקרון הפרדת הסמכויות, שהוא אחד מכללי היסוד החשובים ביותר במשטר דמוקרטי.
אין לפרש את התבטאויותיו והחלטותיו השונות של בן־גוריון בתחום מערכת המשפט כאילו זלזל בחשיבותה או בעצמאותה כנדבך מרכזי בדמוקרטיה ובשמירה על חירות האדם. אדרבה, היה זה הוא שהניח את היסודות לשלטון החוק ותרם תרומה של ממש לביצור מעמדה כמערכת עצמאית ובלתי תלויה, אך הוא עמד על תיחום גבולות ברורים לסמכויות של זרועות השלטון השונות דווקא כדי לא לפגוע במעמדן ובהתייחסות הציבורית כלפיהן. גישה זו באה לידי ביטוי מעשי שנים אחרי שפרש מתפקידו, וכשדרש שההחלטה לגבי האחריות ל"עסק הביש" ו"פרשת לבון" שהמיטו אסון על מדינת ישראל ביותר ממובן אחד, תתקבל רק בדרך של חקירה משפטית — בניגוד לעמדת ממשלת אשכול והיועץ המשפטי שלה שהעדיפו לטאטא את הפרשה מתחת לשטיח על ידי החלטה פוליטית. בן־גוריון, שהזהיר מפני "השתלטות משטר של פחד ורמייה" ועיוותי דין, נכשל אז במאבקו, אך שנים אחר כך, כשהכנסת קיבלה את חוק ועדות החקירה הממלכתיות, כתב לי פתק: "יותר לא יהיו עיוותי דין", ונקווה שצדק.
לו היינו מצליחים לפרק מהפולמוס האלים הנוכחי את שכבות הדמגוגיה והשנאה ופותחים בהידברות אמיתית וכנה כפי שמציע נשיא המדינה יצחק הרצוג, ותומך בה רוב עצום בציבור, אכן היה סיכוי שבן־גוריון יזכה בניצחון סופי.
באותה עת, כלומר בשנות המדינה הראשונות, גם החל הוויכוח על מעמדו ותפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה, ויכוח שלא הוכרע עד היום ועומד גם הוא במוקד המחלוקות הנוכחיות, שכן קיימת סתירה לכאורה בין תפקידו כעורך דין הממשלה ותפקידו כתובע הכללי, מבנה ייחודי שאיננו מוסדר בחוק ואיננו מקובל במדינות אחרות. נזקו בולט במיוחד מאז מינוי אביחי מנדלבליט לתפקיד. בתחילה, בן־גוריון כלל לא היה מעוניין למנות יועץ משפטי לממשלה, וחזר והרהר גם אחר כך באפשרות לבטל את התפקיד, אך שוכנע בסופו של דבר בנחיצות התפקיד כמגיש חוות דעת משפטיות לממשלה וכממונה על היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה השונים, אך תוך קביעה ששר הביטחון לא יהיה כפוף לו — עמדה בעלת משמעות מעשית גם בתקופה הנוכחית.
בסוגיית היועץ וסמכויותיו היו עליות ומורדות, אך על פי החלטת ועדת אגרנט, שמונתה כדי להגדיר את תפקידו, מדובר ב"חוות דעת" ולא בתכתיב לממשלה כיצד לנהוג. אדרבה, "הממשלה רשאית להחליט כיצד לפעול במקרה כזה או אחר לפי שיקול דעתה שלה". אז כהיום, נושאים ביטחוניים ואחרים מוצאים לפעמים את היועצים המשפטיים לממשלה בעימות עם הממשלה, שהאחריות לביטחון המדינה מוטלת עליה, כפי שהיה בזמנו לגבי פרשת קו 300 הבעייתית, שבה עמדת היועץ המשפטי יצחק זמיר התנגחה בעמדת הממשלה ויצרה פלונטר שנפתר בעזרת הנשיא חיים הרצוג, אביו של הנשיא הנוכחי. נושא הפרדת תפקיד היועץ הוא אכן אחד הדחופים, וההתייחסות אליו פחות טעונה מבחינה פוליטית מהצעות אחרות ברפורמה. יש לקוות שאפשר יהיה לקדמו גם אם לא תושג הסכמה בכל הנושאים האחרים.