מדינת ישראל נמצאת בימים אלו בדרך ללא מוצא. השנאה גואה, ההפגנות מתעצמות, הטונים עולים, ואיתם הדאגה לעתיד. בתוך כל הכאוס הזה ברור כשמש שרק אדם אחד יכול לעצור את הסחף המדאיג: ראש הממשלה בנימין נתניהו. זאת אף שכמעט כל מי שעבד איתו או לצדו בעבר אומר כיום בדאגה: “זה לא אותו ביבי, משהו קרה לביבי שהכרנו, ביבי של פעם לא היה מאפשר למדינה להידרדר למציאות הזו”.
נתניהו: "הסרבנות מאיימת על היסוד הקיומי שלנו"
כיצד הסקרים וההפגנות על הרפורמה המשפטית משפיעים על נתניהו? | שמואל רוזנר
ביום רביעי האחרון חשו רבים במדינה משב רוח של תקווה כשדווח כי “הערב ראש הממשלה נתניהו יעביר מסר חשוב לאומה”. היו שהעריכו כי נתניהו יודיע שחובה לשים קץ להידרדרות המסוכנת הזו, ועל כן הוא החליט עם שותפיו הקואליציוניים להפסיק את מרתון חקיקת חוקי הרפורמה ולזמן את נציגות האופוזיציה להידברות בנושא הרפורמה. גם במעון הנשיא הובעה אופטימיות. אלא שהמציאות כידוע הייתה שונה לחלוטין: נתניהו אומנם התייצב בפני העם, אבל ללא שום בשורה חדשה.
ביני לבין עצמי תהיתי לרגע אם נתניהו של ימים אלה אינו דומה לדמות הטרגית של הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון בספרו הידוע “ד”ר ג’קיל ומיסטר הייד”. כזכור, סטיבנסון מגולל סיפור על רופא בריטי שעוסק במחקר ומחפש תרופה למיגור הרוע שביצור האנושי. הוא מנסה את התרופה על עצמו, ובעקבות זאת המראה שלו משתנה באופן דרסטי, פורצת ממנו חייתיות, והוא מבצע פשעים חמורים ומונע מעצמו לקחת את התרופה שתחזיר אותו למוטב.
בעוד המשטרה פועלת לאתר את מיסטר הייד, דוקטור ג’קיל, החצי הטוב שבו, מנסה להציל את עצמו ממיסטר הייד - ניסיון שנכשל. ספר זה חיזק את תורתו של זיגמונד פרויד, שלפיה בכל אדם מצוי הטוב והרע, התרבותי והפראי, ורק שכלו של האדם מצליח לנווט אותו בסבך הזה ולהדחיק דחפים שליליים.
נדמה שגם נתניהו מופיע בתקופה העגומה הזו כל פעם כדמות אחרת - פעם כמי שמבטיח לאמריקאים שהוא מחזיק בהגה המדינה ומנווט כפי שרצוי ונכון למדינה דמוקרטית, שמדבר על הצורך בהידברות; ומנגד כמי שאחרי פסגת עקבה טוען כי “קיבלנו שורה של החלטות... להרחיב את ההתיישבות, את האחיזה שלנו במולדת”; מי שדורש להלום במפגינים, משווה אותם לטרוריסטים היהודים ששרפו בתים ומכוניות בחווארה; מי שמבקר את מערכת המשפט, הפרקליטות והמשטרה, ומנגד מדבר על שמירה על כללי משחק דמוקרטיים.