גם אם המשבר הפוליטי־חברתי הזה שמפצל את העם והמדינה בימים אלה יסתיים בפשרה מוסכמת על שני חלקי העם, הוא יותיר כאן צלקת עמוקה, כואבת ומדממת, שלא ברור אם תגליד ברבות הימים. זו כבר לא תהיה אותה מדינה שהייתה כאן ב־75 השנים האחרונות. נכון, זה לא שהיה כאן גן עדן בכל השנים הללו. אבל בבוא היום היסטוריונים, פסיכולוגים וסוציולוגים, שבוודאי יחקרו את הנסיבות שהביאו את מדינת ישראל למצב המדאיג הנוכחי, כנראה יגיעו למקורות שלנו, לסיפא של שירת “האזינו” בספר דברים, שבו נאמר: “וישמן ישורון ויבעט, שמנת, עבית, כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו”. משפט זה מתאר את מצבנו הנוכחי, כפי שהיה בימי ישורון.

נדמה שיותר מדי טוב לנו היום בארץ זבת חלב ודבש. ב־20 השנים הראשונות של המדינה, העם היהודי שהתקבץ כאן אחרי שואה ואלפיים שנות גלות היה עסוק בהישרדות כלכלית וביטחונית, מה שיצר אז סולידריות וערבות הדדית, לצד שמחת עניים אמיתית. אנשים הסתפקו במעט, ידעו ליהנות ממה שיש. עם הזמן, ככל שהמדינה התפתחה ורמת החיים עלתה, החל להיווצר כאן המהפך שהפך אותנו מחברה שורדת וצנועה לחברה שרודפת אחר החיים הטובים, אחר הצלחות מהירות. הפכנו לחברה לא מפרגנת, רומסת ערכי יסוד, מה שהגביר את השנאה, הקיטוב, אובדן הערכים ובעיקר את הפשע. במקום שהזמן יגרום לטעויות העבר שנעשו כאן בשנותיה הראשונות של המדינה להגליד, הן הפכו לשסע שמנוצל היטב על ידי פוליטיקאים לעשיית הון פוליטי.

מי שחושב שכשהאווירה כל כך רעילה, אפשר להחזיר את המציאות לאחור – טועה. השסע והקיטוב כל כך גדולים שלא ניתן אפילו לשבת יחד כדי להגיע לנוסחת פשרה בנושא הרפורמה המשפטית. מה שברור לכל בר דעת הוא שמה שהיה כאן עד הקמת הממשלה הנוכחית לא יחזור, לא חברתית ולא כלכלית, גם אם תושג הפשרה שתיתן מענה למציאות המדאיגה. כמובן שלא יהיו מנצחים במשבר הזה, אלא רק מפסידים, מי יותר ומי פחות. המפסידים הראשונים יהיו החרדים שהיו החלק החשוב במנוע שדחף לביצוע מהפך במערכת המשפט כדי לבטל את מעמדו של בג”ץ. מנגד, הנושאים בנטל הביטחוני ידרשו יותר מתמיד לראות את החרדים מתגייסים לצה”ל, יוצאים לעבוד ולהתקיים מעבודתם.

אם אכן תושג כאן הפשרה המיוחלת, זה ייצור כאן אורח חיים שונה ממה שהכרנו בשנים האחרונות, כשכמובן גם המערכת המשפטית תשתנה במידה מסוימת. בתחומי חיים רבים ניאלץ לעשות חישוב מסלול מחדש, והמדינה תיאלץ להתמודד עם מציאות חדשה כשהיא מצולקת ופגועה מאוד מאירועי השבועות האחרונים. הכואב מכל הוא שלא נראה כאן עם אחד ומאוחד כפי שרבים פיללו וקיוו, אלא נמשיך לחיות כעם של שבטים.