המחאה נגד הרפורמה השיפוטית הגיעה לשלב "ההתנגדות", שלב שבו התקשורת טוענת שהדמוקרטיה גוססת, גורמים רשמיים מסרבים להישאר חסרי פניות, פעילים חוסמים צירי תנועה מרכזיים, חוסמים את הכניסה למכוני מחקר ומשקיעים מאיימים במשיכת הון מבנקים ישראליים. אפילו טייסים מאיימים באי־שירות במילואים.
זה רע למדינה, אך כפוליטיקה של התנגדות זה טוב מאוד: זורעים תוהו ובוהו ואז צועקים "תראו עד כמה ישראל הפכה לכאוטית". הדמוקרטיה הישראלית אינה גוססת. גם אם הרפורמה הייתה מבטלת לחלוטין את הביקורת השיפוטית על החקיקה ומותירה את הכנסת עליונה, ישראל הייתה הולכת אחורה כל הדרך חזרה ל...1995. "המהפכה השיפוטית" של אהרון ברק, שבה בית המשפט העליון, החל משנות ה־80, הפך את עצמו לבורר הסופי בכל הדברים, לא היה קונצנזוס.
רוב הציבור בישראל כיום מבין שנחוצה רפורמה במערכת המשפט - וההבנה הזאת היא הישג גדול של הימין. אולם ממשלת נתניהו לא הצליחה לשכנע את העם שתוכנית הרפורמה שלה היא הנכונה. במקום ליצור מרחב למשא ומתן, הפוזיציה האגרסיבית שלה הקשיחה את האופוזיציה והרחיקה את הבוחרים.
רוב סעיפי הרפורמה הגיוניים מאוד: הממשלה צריכה להיות מסוגלת להגן על עמדותיה בבית המשפט. "מידת הסבירות" שנוקט בית המשפט כדי לפסול חוקים או החלטות שאינן לרוחו היא בלתי סבירה כשלעצמה. הממשלה צודקת בעמדתה שיש לצמצם את סמכות השופטים בבחירת שופטים חדשים, שנוצלה לרעה כדי למנוע מינויי משפטנים כשירים בעליל אך בעלי דעות אחרות.
הוגים ממולחים בימין הישראלי מבינים היטב שדרושה פשרה כדי למזער את הסיכון ללכידות העם, להחזיר את אמון הציבור ולהעביר רפורמה עמידה. הממשלה תצטרך למתן את הצעת הרפורמה שלה ולהסתפק בניצחון חלקי.