ג'ון אוסבורן. אני מנסה להעלות את פניה בראשי כשאני הולכת בטור הנשים הלובשות גלימה אדומה וחובשות כובע לבן במסגרת מצעד השפחות. אבל קשה להתרכז בגיבורה של הסדרה האמריקאית ההיא על רקע הנאומים שנשמעים בבמה המאולתרת הסמוכה לצומת כרכור, על רקע מבטי קהל המפגינים, שאותו אנחנו חוצות, ועל רקע קריאתו הנזעקת של הבן שלי: "הנה אמא!".

פניהן של כל הנשים המדוכאות והמוחות לאורך ההיסטוריה היו אמורות עכשיו לחלוף לנגד עיניי - מרוזה פארקס ועד מלאלא יוספזאי - אבל כל מה שאני רואה זה את סוליות הנעליים של האישה שלפניי, מאיצות ואז מאטות, חצי דורכות על האדמה, חצי מרפרפות, נבלמות ואז ממשיכות.

אני לומדת להכיר את הסוליות הללו היטב ב־20 הדקות שבהן אנחנו, שיירה של כ־60 נשים, מקיפות את הצומת: הן אפורות, עבות, שחוקות. איני מכירה את החברה שייצרה את הנעליים. אני תוהה אם הן נוחות. אני מתרכזת בהן חזק - רק לא ליפול, רק לא למעוד על הגלימה, רק לא לאבד שיווי משקל ולהוציא את הסיטואציה מהקשרה.

הפעם חשוב לי שהסיטואציה תישאר בהקשרה. אנחנו לא שפחות, וחזון הביעותים של הסופרת הקנדית מרגרט אטווד, שהוציאה ב־1985 את הספר "מעשה השפחה" שעליו מבוססת הסדרה, הוא עדיין בגדר בדיון.

אבל ג'ון אוסבורן, שאחר קורותיה עקבתי באדיקות בשנים האחרונות, הותירה את חותמה עליי. אולי בגלל זה אני כאן - לא רק בגלל החשש הממשי לפגיעה בזכויות נשים, אלא גם בגלל חוב ישן לסיפור, לדמות, ולשחקנית אליזבת' מוס שגילמה אותה: ראיתי מה עברת. אני זוכרת. לא אניח לאחרים לשכוח.

מדי פעם, כשאני מרימה עיניים לקהל הסקרן, בזהירות, בלי לזקוף את הראש במופגן (כהנחיות המארגנות), אני מוצפת תערובת של השפלה ומבוכה, ומורידה אותן מיד. בהתחלה אני נבוכה ממי שמזהים אותי, אחר כך אני נבוכה ממי שאינם מכירים אותי ועכשיו לוטשים בי מבטים, ולבסוף אני נבוכה בגלל הנסיבות שבגללן אני הולכת פה, מחופשת לדמות בסדרה טרגית, מנסה בדממה להגיד משהו למישהו, מקווה שמישהו ישמע.

תוך כדי הליכה, משם לכאן ומכאן לשם, וברקע הבזקי מצלמות ופלאשים של טלפונים ניידים, אני חושבת על הנסיבות המקומיות, והעולמיות, שבגינן אני לוקחת חלק במיצג שמעולם לא חשבתי שאקח בו חלק. לא חשבתי שיהיה צורך. לא דמיינתי שביני ובין ג'ון אוסבורן עלול להיות משהו משותף.

אני תוהה מה המשמעות של ההליכה הזו, שעוד רגע תימוג לתוך הנוף של כרכור. מה יישאר ממנה מחר. האם תצליח להביס את הנסיבות. בסוף הרי אנחנו עשרות נשים, בגילי 40 ומעלה, שהולכות. עדיין לא נחיל, עדיין לא נהר אנושי. לאורך הדרך יש נשים שמחזיקות ידיים. יש כאלה שדומעות. בסוף הטור יש מי שהודפות כמה בחורים שמנסים להפריע לצעידה.

לאורך הדרך ההליכה עצמה – לא לעצור, לא להפסיק, לא לנטוש, לא לכשול – הופכת להיות תמצית הדבר כולו. כל עוד רגלינו על הקרקע, כל עוד אנחנו בתנועה, כל עוד נעלינו בוטשות באדמה; כל עוד נמשיך ללכת, גובר הסיכוי להגעה. 

הכותבת השתתפה במצעד השפחות ביוזמת ארגון “בונות אלטרנטיבה" שנערך בשבת האחרונה בצומת כרכור