הרפורמה במערכת המשפט המקודמת בימים אלה על ידי מפלגות הקואליציה נעשית באופן המזכיר פיל בחנות חרסינה. החברה הישראלית היא חברה שסועה. חברות שסועות מתקשות להגיע להסדרים חוקתיים מפורטים משום שהסדרים כאלו נוגעים בשאלות עמוקות של זהות שנתונות במחלוקת קשה בין חלקי הציבור. הפתרון הוא ליצור הסדרים חוקתיים מעורפלים, הדרגתיים ועדינים שימנעו מהכרעה ישירה בשאלות עומק. חוקרת מדע המדינה, חנה לרנר, שכתבה מחקר השוואתי מפורט על שלוש חברות שסועות - אירלנד, הודו וישראל - הצביעה על מנגנונים חוקתיים שונים שנוצרו בכל אחת המדינות הללו כדי לדחות ולטשטש הכרעות עומק. בישראל אחד המנגנונים החשובים ביותר לדחיית ההכרעות החוקתיות היה החלטת הררי משנת 1950. 

כידוע, ישראל הוקמה מכוח החלטת החלוקה של האו"ם. בהחלטה זו נאמר כי שתי המדינות שיוקמו מכוח החלטת החלוקה יבחרו אסיפה מכוננת שתיצור חוקה דמוקרטית למדינה, חוקה שתכלול בין השאר הגנה על זכויות אדם. מדינת ישראל החלה בתהליך יצירת חוקה. נבחרה אסיפה מכוננת, נכתבו טיוטות רבות של חוקות על ידי מפלגות ואנשים פרטים. נציגי הציבור במועצת המדינה הזמנית ולאחר מכן בכנסת הראשונה החלו בדיונים אינטנסיביים סביב אחת מהטיוטות הרבות, זו שניסח פנחס (לאו) כהן. 

ויכוחים סביב זהותה העתידית של המדינה בין דתיים לחילונים, כמו גם חששו של בן גוריון מההגבלות שתטיל עליו חוקה, הביאו בסופו של דבר לכך שהתהליך כינון החוקה הישראלית נעצר. בחודש יוני 1950 התקבלה החלטה שיזם חבר הכנסת יזהר הררי לפיה הכנסת לא תיצור חוקה בבת אחת. במקום זאת הוחלט כי תיווצר החוקה העתידית באופן הדרגתי, פרקים פרקים, בצורה של חוקי יסוד שיאוגדו בסופו של דבר לחוקת המדינה. טיוטת החוקה שהכין לאו כהן לא השפיעה כמעט על המשפט החוקתי הישראלי. אלמנט אחד שלה שבכל זאת נשאר אתנו, כך הראה לאחרונה ההיסטוריון של המשפט אבירם שחל, הוא מבנה הועדה לבחירת שופטים, שנקבע בחוק רגיל של הכנסת (חוק השופטים משנת 1953). מבנה הועדה הופיע (בשינויים מסוימים) כבר בהצעת החוקה של כהן. 

החלטת הררי הייתה החלטה פוליטית אך היא שיקפה גם תובנה חשובה בדבר הסכנה שיש בניסיונות להכרעות חוקתיות מפורשות בחברות שסועות. בחברות כאלה שינויים חוקתיים (הנחוצים תמיד כדי להתאים הסדרים חוקיים להווה) צריכים להיעשות בתהליך איטי, הדרגתי וזהיר. תהליך כזה מתאים הרבה יותר לאופי פעולתו של בית המשפט העליון, המחליט על סמך מקרים קונקרטיים, עקב בצד אגודל, מאשר למוסד כמו הכנסת, שהנטייה של חבריו היא ליצור הסדרים מקיפים בבת אחת. 

למרבה הצער, חברי הכנסת של הקואליציה סטו מדרכם של האבות המייסדים של מדינת ישראל. במקום לקדם שינויים חוקתיים במתינות, בזהירות, ובקונצנזוס, הם עושים זאת בחיפזון, ביהירות, ובאטימות. התהליך הלא מושכל שאנו חווים יצר שבר נוראי במשטר החוקתי שבמסגרתו פעלנו במשך כשבעים שנה. אין להתפלא לכן שלאור התנהלות חברי הקואליציה ישראלים רבים דורשים כעת להחיות מחדש את המחויבות של המדינה ליצירת חוקה מקיפה שתגן על כולנו מפני כוחה הלא מרוסן של הממשלה. ההרס שזרעה כבר הרפורמה במערכת המשפט אינו מאפשר עוד את הטשטוש והפשרה שעליהם התבסס ההסדר החוקתי הישראלי הישן. הצד הליברלי במאבק התעורר, והוא דורש אמנה חברתית חדשה בין חלקי החברה הישראלית – אמנה בצורה של חוקה מקיפה ומשוריינת שתתבסס על הכרזת העצמות ותכלול גם מגילת זכויות. 

תהליך ניסוח החוקה הישראלית יוכל להסתמך על טיוטות החוקה שהוכנו מיד לאחר הכרזת העצמאות. אחד המאפיינים המעניינים של הטיוטות הוא העובדה שחלקן כולל לא רק רשימה של זכויות חוקתיות אלא גם רשימה של חובות חוקתיות, למשל החובה לשלם מיסים או לשרת שירות צבאי. חובות חוקתיות אינן מוכרות כמעט בעולם האנגלו-אמריקאי, אך הן קיימות בחוקות אירופיות רבות. כך, למשל, כוללות החוקות של מדינות כמו שוויץ, נורבגיה, או פינלנד חובה חוקתית מפורשת לשירות צבאי. השבר החוקתי הנוכחי נגרם במידה רבה בגלל הדרישה של המפלגות החרדיות לחוק יסוד שייתן פטור גורף לבחורי הישיבות משירות צבאי. התשובה הליברלית צריכה להיות דרישה לחוקה שתקבע במפורש כי כל אזרחי המדינה נדרשים לתרום לה בדרך של שירות צבאי, או בדרך של שירות לאומי לטובת כלל הציבור, למשל במסגרת מד"א או ככוח עזר בבתי חולים. 

בחנויות בהן מוכרים כלי בית עדינים תלוי לפעמים השלט "שברת? שילמת!". מי שמבקש לשבור בפראות, כפיל בחנות חרסינה, את הסדר החוקתי הישראלי שהיה קיים עד כה, צריך להבין שהתוצאה של הרס הסדר הקיים יכולה בסופו של דבר להיות סדר חוקתי חדש, שלא יהיה בהכרח לטובתו. במסגרת סדר חדש כזה על הצד הליברלי לדרוש חוקה שבה תעוגן באופן מפורש החובה של כל האזרחים לתרום למדינה בצורה שווה. 

הכותב מלמד היסטוריה של המשפט באוניברסיטת תל אביב