כל המתבונן היום בתוכן של הרפורמה המשפטית והמשטרית, שאותה מציעה הקואליציה, אינו יכול שלא להתרשם שכל ההצעות האלה נובעות ממקור אחד: הצטברות של תסכול וכעס בתוך החלקים הקיצוניים של הימין ואף של המפלגות הדתיות על שום שבית המשפט העליון קיבל במשך שנים החלטות המגבילות או מרסנות חקיקה או פעולות שאותן רצתה לעשות הממשלה; נקרא לזה השימוש בכוח הביקורת השיפוטית ומבחן הסבירות.
החקיקה היא, לאמיתו של דבר, פריקת תחושה עמוקה של תסכול וכעס והיא כמעט כולה חקיקת נגד המכוונת נגד מערכת המשפט. זוהי מוטיבציה מאוד לא בריאה לעיצוב חקיקה חדשה בישראל. המטרה הוגדרה והרפורמה על כל חלקיה היא מאוד ממוקדת. ההצעות כולן הן להגבלת כוחו של בית המשפט והגברת הכוח של המערכת הפוליטית. כתוצאה מכך מאבדות כיום ועדת החוקה, חוק ומשפט וכנסת ישראל הזדמנות היסטורית: להשלים את החוקה הישראלית. אין אנו מצויים במצב שאין לנו חוקה. אנו מצויים במצב שהחוקה טרם הושלמה. החלטת הררי בשנת 1950 היא, לאמיתו של דבר, דרך המלך שבה צריכה לצעוד היום הכנסת ה־25.
הכנסת הראשונה ציוותה לכנסות הבאות כיצד תיעשה החוקה הישראלית; ומה שצריך היום לעשות הוא קצת לשכוח מהכעסים והתסכול, יהיו מוצדקים או בלתי מוצדקים, ולהמשיך לצעוד בדרך המלך. להתמודד ישירות עם חקיקתו של חוק יסוד: החקיקה במקום לחפש דרכים עקלקלות איך להגיע ליעד של הגבלת כוחה של מערכת המשפט. זה לא מהלך פשוט, אבל זה מהלך אפשרי.
נכון, במפלגות החרדיות מקנן החשש שכוח בית המשפט לבטל חוקים רגילים הפוגעים בעקרון השוויון יביא למעורבות ישירה בכל הקשור בגיוס בני ישיבות לשירות בצבא; הן גם חוששות מביטול חוקים קואליציוניים שתוצאתם בפועל היא יצירת אי־שוויון בין הציבור החרדי והציבור החילוני. אבל זוהי בדיוק הנקודה שבה אסור לוותר. על שום שאם אי־השוויון הזה ימשיך להתקיים ולהתרחב, הוא מה שימוטט את מדינת ישראל כולה. הציבור החילוני כולו עובר עתה תהליך של התפכחות, והוא מתחיל להבין אל איזה בור הובילו אותו בהתמדה המפלגות הפוליטיות כולן.
אנו זקוקים לחוקה שלמה שתייצר את התשתית הערכית המשותפת לכל פלגי העם ואשר על בסיסה אפשר לבנות חברה בריאה. חברה שבה אין מקופחים לעומת עתירי זכויות. הדרך הנכונה שבה צריכה היום ללכת ועדת החוקה היא שיתוף בחקיקה של כל מפלגות הבית. סימון בהסכמה מהי רשימת חוקי היסוד המהווים מהותית ובאמת חלק מהחוקה הישראלית.
לא חוקי יסוד שנחקקו כדי לפתור בעיה אישית ולא חוקי יסוד שנוצרו על מנת לפתור בעיה קואליציונית; כן חוקי יסוד שמקומם בחוקה טבעי ואמיתי, כמו חוק יסוד: הכנסת, חוק יסוד: הממשלה, חוק יסוד: הצבא, חוק יסוד: משק המדינה, חוק יסוד: נשיא המדינה ועוד. לאחר שנקבעה רשימה זו יש להעניק לכל חוקי היסוד עליונות נורמטיבית אחידה ושריון אחיד. הווה אומר שחוק יסוד אפשר לחוקק, לשנות או לבטל רק ברוב של 70 מחברי הכנסת. גם רוב של 67 מחברי הכנסת במציאות של ישראל הוא מספיק לעניין זה.
ברור הוא שכל חוק יסוד שיהיה כלול ברשימה זו יהווה חלק לא נפרד מהחוקה הישראלית, ויהיה חסין בפני ביקורת שיפוטית. החוקה היא הנורמה המשפטית העליונה, שגם הכנסת וגם בתי המשפט כולם כפופים לה. הוויכוח באשר לביקורת שיפוטית הנוגעת לחוקי יסוד נובע מכך שחלק מחוקי היסוד אינם ממש חוקי יסוד. הם חוקי יסוד רק בשם או בכותרת; ניסיון להעניק לחוק רגיל שריון כמו לחוק יסוד. לחוקי יסוד כגון אלה אין מקום בחוקה הישראלית. מהלך חקיקתי זה כאמור אינו קל לביצוע. אבל זהו מהלך חקיקתי אשר אליו אפשר לגייס את כל סיעות הבית. וזהו מהלך חקיקתי שראוי היה להעניק למדינת ישראל קודם שהיא חוגגת 75 שנה להיווסדה.