זה כמה שנים אנו שומעים פרשנים ופוליטיקאים מדברים על כך ש”נתניהו השתנה” ומנסים לצייר את ראש הממשלה כמי שנסחף אחר הלכי רוח של בני משפחתו או שותפיו בממשלה. רק שהתיאור הזה הוא לדעתי דמגוגי.
נתניהו מודע להלכי הרוח העולמיים כלפי הרפורמה וגם לתחזיות של בכירי המשק ומערכת הביטחון. זה לא שהוא תינוק שנשבה - מה שמניע אותו לדעת רבים הוא ההזדמנות לשפר את מצבו המשפטי באמצעות חקיקה.
אבל מה מניע את שר המשפטים יריב לוין, שהתנה את מינויו לתפקיד ביישום האידיאולוגיה שלו ולא חיכה אפילו ימים ספורים לפני שהציג את תוכניתו? התשובה נעוצה בעבר, שנים רבות אחורה, כי כידוע האדם הוא תבנית נוף מולדתו.
לוין נולד להורים ותיקי קרבות, ששירתו באצ”ל ובלח”י, והקריבו את מיטב שנותיהם למען הקמת המדינה, תוך מאבק ממושך בשלטון הבריטי ובהמשך בערבים. אך לאחר הקמת המדינה, את כס השלטון תפסו יריביהם הפוליטיים מההגנה ומהפלמ”ח - לימים שלטון מפא”י.
תחושתם של בניהם של אנשי האצ”ל והלח”י היא כי לא ניתן ביטוי מספיק לתרומה ולפועלם של הוריהם בייסוד המדינה. הם חשו כי הם נדחקו אל השוליים. חלק גדול מאותו דור התמרכז - דן מרידור, ציפי לבני, לימור לבנת, בני בגין. אבל אצל חלק אחר, מה שהיה הוא שיהיה.
כדי להבין את סלע המחלוקת המבעבעת בתוככי החברה הישראלית בימים אלו ומאיימת לפורר את הלכידות הפנימית שנבנתה כאן במשך 75 שנה, יש לזכור שזהו לא רק מאבק עדתי ולא רק מאבק דתי, אלא גם מאבק על תודעת מורשת הקמת המדינה. אצל רבים, לא מן הנמנע שגם אצל לוין, יש רצון לצרוב את פועלם של הוריהם במורשת הקמת המדינה.
לא בכדי הוא היה בין מובילי היוזמה להעלאתם מהמעמקים של שרידי האונייה אלטלנה (אשר מפקדה, אליהו לנקין, היה דודה של אמו). כמה חבל שלהבדיל ממורו ורבו, מייסד תנועת חרות וראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ז"ל, הוא לא מיישם את שני עקרונותיו החשובים: לעולם לא מלחמת אחים, ואין לו לאדם אלא את בית המשפט כמבצר האחרון להגנה על חירותו.