בסוף השבוע, למורת רוחם ומחאתם של רבים מתושבי המדינה, נפגש ראש הממשלה נתניהו עם ראש ממשלת בריטניה בלונדון. מלבד פגישות מדיניות, נתניהו נתקל במחאה נגד המהפכה המשפטית גם בנכר. ישראלים פטריוטים חיכו לו ברחובות, נושאים בגאווה דגלי ישראל וקוראים קריאות מחאה נגד המהפכה המשפטית, זועקים לפתרון הסוגיה שקורעת זה שבועות את ישראל מבפנים, ונראה שגם מבחוץ. כבר כינו את המפגינים "אנרכיסטים". אולם איך נתניהו יקרא לאלו המפגינים מולו בברלין, לונדון, רומא וניו יורק? האם גם אלו שם הקוראים לשמור על מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ולמנוע את הרס בתי המשפט – רוצים לפגוע בה?

מהיכרותי הענפה והעמוקה עם הישראלים בתפוצות, אני יכולה לומר בפה מלא: הישראלים בתפוצות חרדים לגורל המדינה, למולדת שלהם ולאופייה הדיקטטורי המתהווה. בבואם למחות מול ראש הממשלה הם לא קוראים להפלתו או להפלת הימין, אלא למדינה מתוקנת, בעלת זכויות למיעוטים ובית משפט חזק. כשהם נדרשים לעמוד בחזית המאבק כנגד האנטישמיות הגואה בעולם, הכלי החזק העומד לרשותם הוא היותה של מדינת ישראל הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. הם עומדים שם מכוח האמונה בנחיצות הבית השלישי שנבנה כאן במשותף על יסוד אחד חזק: מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, המבוססת על חזון הנביאים ומגילת העצמאות. מדינה יהודית ודמוקרטית שמכבדת את המיעוטים החיים בה.

זעקת הישראלים בתפוצות אינה רק נגד החלשת הרשות השופטת וחוסר האיזון בין הרשויות, אלא גם נגד סוגיה נוספת שנדונה במסגרת המהפכה המשפטית, שאינה זוכה לתשומת לב ראויה ונוגעת לקהילה זו יותר מכל: חוק החסינות ביוזמת מפלגת "עוצמה יהודית", שיקנה חסינות מהעמדה לדין לחיילים, שוטרים וכוחות הביטחון. מלבד הניחוח הבריוני והגזעני הנוטף מחוק זה, הישראלים בתפוצות חוששים שהוא יגרום להפך ממה שמבקשים להשיג באמצעותו, והוא יחשוף, יחד עם ביטול עצמאות הרשות השופטת, את חיילי צה"ל וקציניו לחקירה פלילית בבית הדין הבינלאומי בהאג. רבים מזהירים את הצעירים מכך ש"לא יוכלו לצאת לטיול אחרי צבא מפני שייעצרו בשדה התעופה", אולם מה בדבר אלו שנמצאים בחו"ל כבר עכשיו? גדולתה של מדינת ישראל נמדדת לא רק בהומניות בשדה הקרב, אלא גם בשמירה על החיילים שלה לאחר מכן. ביבי, רוטמן, בן גביר - אל תפקירו את חיילי צה"ל המשוחררים. אל תפקירו את אחינו ואחיותינו הישראלים בתפוצות.

הפגנות של ישראלים וישראליות ברחבי העולם הן ביטוי של אכפתיות ושל התחושה שגם אם הם רחוקים אלפי קילומטרים מישראל - זהו ביתם. גם להם אין ארץ אחרת. 

הכותבת היא ראשת המחלקה לארגון וקשר עם ישראלים בתפוצות מטעם ההסתדרות הציונית העולמית