ממשלת ישראל תופסת את עצמה כמייצגת ציבור מצביעים המעוניין בשימור הזהות היהודית המסורתית. באופן פרדוכסלי, הרצון לבצע רפורמה בסדרי הממשל של המדינה מנותק ממורשת ההלכה היהודית. היא כמעט ואינה נוכחת בספרות הרפורמה, בהצעות החוק, ובדיונים סביבן. במסגרת המצומצמת של מאמר זה נבקש להתמקד במרכיב מרכזי ברפורמה המשפטית, מינוי שופטים, ולעמוד על הפער בין ההצעה שעל הפרק ובין המסורת היהודית לדורותיה.
ניתן לציין שקיים פער גם בין המודל הנוכחי של בחירת שופטים במדינת ישראל לבין מסורת ישראל, אלא שבניגוד לתומכי הרפורמה, חסידי השיטה הקיימת לא תופסים את עצמם כמשמרי הזהות היהודית המסורתית. בדברינו נתייחס בעיקר לתחום המומחיות שלנו, קהילות יהודיות באירופה, אבל מצב העניינים בקהילות היהודיות בארצות האסלאם תואם את העקרונות שנציג. כפי שנראה, המורשת הספרדית היא במקרה זה תשתיתה של מסורת אשכנז.
הקיום היהודי התבסס, כידוע, על מסגרת קהילתית אוטונומית בעלת סמכויות משפטיות מרחיקות לכת. במסגרת זו, ניתן להבחין בשלושה מודלים עקרוניים למינוי דיינים. הראשון הוא מודל הסנהדרין, בו השופטים ממנים את עצמם.
מודל זה פעל עד למאות הראשונות לספירת הנוצרים. המודל השני התקיים בבבל בתקופת הגאונים, ובמסגרתו מונו הדיינים על ידי ראש הגולה, האישיות הפוליטית הבכירה ביותר בעולם היהודי. ראשי הגולה נחשבו לצאצאי דוד, ולפיכך היו לסמכויות המינוי רכיבים של הורשה משפחתית. המודל השלישי, שבו נעסוק, היה זה שהפך לדרך המלך בקהילות ישראל מזה אלף שנים, והתמסד באשכנז בחמש מאות השנים האחרונות. בגישה זו, בחירת הדיינים בוצעה על ידי נציגי כלל הציבור, תוך הפעלת מנגנונים שנועדו לנטרל השפעה פוליטית על מינוי הדיינים והחלטותיהם.
המודל השלישי התפתח באופן מורכב ששילב תהליכים אימננטיים וגורמים חיצוניים. מכל מקום, נראה סביר שיהודים שהיגרו מאיטליה לגרמניה וצרפת נשאו עמם ידע מפורט במסורת הפוליטית של ארץ מולדתם. איטליה של שלהי ימי הביניים הייתה פסיפס צבעוני של מדינות קטנות וערי-מדינה, דוגמת ונציה, גנואה, פירנצה ובולוניה, שכונו "רפובליקות" על פי המסורת הרומאית הוותיקה.
הן נשלטו על ידי "דוצ'ה", מנהיג שנבחר בידי האריסטוקרטיה, בדרך כלל לכל חייו. משכך, הרפובליקה הקפידה להגביל את סמכויותיו במספר גדול של מנגנוני בקרה, שנשלטו על ידי מועצות נבחרות. מתחתיו, הפקידות האזרחית הבכירה של הרפובליקה, כונתה "פודסטה". על מנת להגן על העיר בפני שחיתות שמקורה בקשרים ומחויבויות מקומיות, היא אוישה בידי אנשים שנולדו מחוץ לעיר.
כיצד מונו הדיינים/השופטים בקהילה היהודית? אמנם בידי הנהגת הציבור, ממש כפי שמוצע בתיאורים המקוצרים של הרפורמה, אבל עם שינוי חשוב. יש להבחין כאן בין הנהגת הציבור בקהילה היהודית המסורתית, ובין זו הישראלית. ההנהגה הראשונה היא זרוע ביצועית הכוללת נציגים מכל שכבות הציבור, ואילו השנייה היא ממשלה הנבחרת על ידי הכנסת בהצבעת רוב. הפערים בין שיטת הבחירה של הדיינים המקובלת במסורת ההלכה לבין המודל של הרפורמה כפי שהיא מוצעת עתה, משמעותיים ביותר.
ברור כי הקהילה כולה לא השתתפה בהליך המינוי של הדיינים. אבל בוועדת המבוררים, כינוי שרווח באשכנז לגוף הבוחר של הדיינים , היו נציגים של בני הקהילה כולה. באופן זה הבטיח מנגנון מינוי הדיינים שהאינטרסים של כלל הקבוצות המרכיבות את הקהילה היהודית יבואו לידי ביטוי בתהליך המינוי. כמובן ההחלטה נפלה בסופו של דבר ברוב קולות, אלא שהיה מדובר ברוב שנדרש להתחשב, להקשיב ופעמים רבות גם להתפשר גם עם נציגי קבוצות המיעוט. כך למשל בשנת 1815, כאשר נבחר ר' עקיבא איגר לכהונת רבנות בעיר פוזן, כלל כתב הרבנות שלו מגבלות שנוסחו על ידי מתנגדי המינוי.
לעומת זאת, על פי הרפורמה המוצעת, הממשלה הנבחרת שולטת בוועדה למינוי שופטים הרבה מעבר להיקף התמיכה בה בקרב האוכלוסייה. נדגים את הפערים ביחס למציאות העכשווית. הממשלה הנוכחית מושתתת על 64 חברי כנסת המהווים 53% מהמליאה. על פי הרפורמה המוצעת, הממשלה תתמנה שמונה מתוך תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים, כלומר 89%. העמדות והאינטרסים של המיעוט הגדול, 47% מחברי הכנסת הנוכחית, יהיו מיוצגים על ידי חבר אופוזיציה אחד, שמשקלו 11% בלבד.
יתר על כן: נראה שמדיניות הקואליציה בנוגע למערכת המשפט מובלת בידי קבוצת רוב בתוכה. אבל גם אם אלו מהווים לא פחות מ 75% מהקואליציה, בחישוב הסופי הם לא יותר מאשר 40% ממליאת הכנסת: רוב של רוב הוא מיעוט, ובהקשר של מינוי שופטים, מיעוט זה אמור לקבל שליטה מלאה בוועדה. חשוב לומר: איננו יודעים אם כך הוא מצב העניינים בקואליציה הנוכחית, שלפחות בענייני מינוי שופטים נראית מגובשת היטב. הדוגמה המספרית שהבאנו מכוונת לרמה העקרונית, ומסבירה כי יתכן בהחלט מיעוט של 40% בעם שישלוט על 89% מההצבעה בוועדה למינוי שופטים, כנגד עמדותיו של 47% מהציבור.
מסורת המשפט העברי כוללת גם מגוון של תקנות מקומיות, שנועדו לבצר את מעמדו העצמאי של אב בית הדין בפני לחצים פוליטיים. כך למשל החל מאמצע המאה השבע עשרה, במקביל ל'פודסטה' , הקפידה קהילת מֶיץ שבחבל לורן, מהקהילות היהודיות החשובות במערב אירופה, למנות למשרה של רב הקהילה ואב בית הדין רק חכמים ללא קרובי משפחה מקומיים, כלומר – רבנים שהגיעו מחוץ לקהילה. הכוונה הייתה למנוע בחירת אב"ד שאינו ראוי, עקב לחצים שיפעילו קרוביו. ולא זו בלבד: בדומה לאיטליה, הקהילה חששה גם מאב"ד שמקורביו יוכלו להפעילו גם אם מונה בתהליך תקין.
מינויו של הרב משה נארול כהן, שהגיע מפולין בשנת 1649 מדגים את מידת המחויבות של הקהילה לתהליך: למרות שלפי החוק הצרפתי, מינויו של רב זר היה אפשרי רק באישורו של המלך, הקהילה מינתה מבלי שנתקבל אישור רשמי. בהמשך הושרש הנוהג בכתבי זכויות רשמיים, שגיבו אותו במשך מאה וחמישים שנה, עד למהפכה הצרפתית. בזמן זה, זכתה מֶיץ גם באבות בית דין שהיו מבכירי הרבנים באירופה, כולל ר' יעקב ריישר (ה'שבות יעקב'), ר' יהושע יעקב פאלק (ה'פני יהושע'), ור' אריה לייב גינצבורג (ה'שאגת האריה').
כולם ייצגו תפיסות עולם שיובאו לקהילה מבחוץ. בדומה לעמדות שהציגו לאחר מכן הוגים מערביים מג'ון סטיוארט מיל ועד אנטונין סקאליה, פוליטיקת הזהויות סולקה החוצה יחד עם הדרישה לשיקוף האלקטורט בבית הדין: תהליך הבחירה היה דמוקרטי, אולם אף אחד מפלגי הקהילה לא זכה למנות אב בית דין "משלו". כך פעלו גם קהילות אחרות, שהקפידו להישמר משחיתות ומהקשרים פוליטיים באופן שהיום היינו רואים אותו כאידיאלי.
מאמצים רבים הושקעו בכדי למנוע נגיעה, כלומר הסתבכות מעין-פלילית, גם מצד הדיינים וגם מצד פרנסי הקהילה, ולוודא שיפעלו רק "לשם שמים", שם הקוד לעקרון אי-הנגיעה שכך הוראתו בספרות השו"ת ובפנקסי הקהילות. ר' שמואל מדינה, המהרשד"ם, אב בית הדין של סלוניקי באמצע המאה השש עשרה, הדגיש ש"לשם שמים" פירושו "שלא יכוון לעצמו לשום הנאה ותועלת", (יו"ד סי' קפג). פנקסי הקהילה, במֶיץ ובקהילות רבות אחרות, מעידים גם על חשיבותה של הפרדת הרשויות, ושימור עצמאותו המוסדית של בית הדין.
ה"קהל", כלומר הרשות המבצעת, נהג לפנות לבית הדין כשעלתה שאלה בנוגע לחוקיות של עניין בעל השלכות ציבוריות רחבות. אף על פי שהיה כפוף לתקנות הקהל, פעל בית הדין ללא מורא. בכל המקרים המוכרים לנו, פרנסי הקהילה התייחסו להכרעת בית הדין כהחלטה סופית שאין לערער בה. מכאן, שבית הדין נתפס כמוסד מנותק מאינטרסים פוליטיים, אולם בהחלט עשוי להשפיע עליהם.
לסיכום ניתן לומר כי על אף גיוון מסוים בשיטות מינוי הדיינים באשכנז, היו עקרונות צאן ברזל משותפים לכל: ייצוג רחב של כלל הציבור בבחירת השופטים, קיום מנגנוני בקרה שיגוננו מפני עיוות הצדק ואבדן אמון הציבור, ומחויבות מוחלטת לניקיון כפיים. מן הראוי כי עקרונות אלו יעמדו לנגד עינינו גם כיום.
פרופסור חיים (ג'יי) ברקוביץ מתמחה ביחסי הגומלין בין משפט לחברה היהודית בעת החדשה המוקדמת. הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת מסצ'וסטס, מלמד באוניברסיטה העברית ומשמש כעורך הראשי של כתב העת Jewish History. כתב וערך ספרים רבים בנושאים אלו. ביניהם: מסורת ומהפכה: תרבות יהודית בצרפת בראשית העת החדשה (מרכז זלמן שזר 2007); Law’s Dominion: Jewish Community,Religion, and Family in Early Modern Metz (הוצאת בריל, 2020).
הרב ד"ר אליעזר שריאל הוא היסטוריון של יהדות ההלכה בתקופה המודרנית, ומלמד במכללת תל-חי. ספרו, מסורת בזמן משבר: הזיקה שבין תהליך המודרניזציה ובין התגבשות ההלכה עתיד לצאת בקרוב בהוצאת הספרים של אוניברסיטת באר-שבע.