את הטור המטלטל הזה אני כותבת חנוקה מדמעות. לא בגלל היותי אם טרייה, אלא כנאנסת וכאם. כל מה שאמא רוצה זה לשמור על הבת שלה מכל הסכנות האורבות מעבר לפינה. לפתח אצלה חשדנות ויכולות ניתוח נכונות כדי שתוכל להתבגר ולסמוך על האינטואיציה שלה גם ברגעים שהיא פחות יציבה. למנוע ממנה בכל מחיר להיכנס לסיטואציות שהיא ניסתה להימנע מהן. והאמת, אני לא אשת בשורה. זו משימה כמעט בלתי אפשרית בעידן הדיגיטלי.
אני חושבת שהמדינה מתרשלת, מפקירה, מזניחה, מאפשרת לפגוע, נמנעת מהתערבות בצד הנכון ופשוט עוצמת עיניים ומאפשרת, בעידן הדיגיטלי, לפגוע בנפשות של בנות ישראל. אני אענה פה לח"כ שמחה רוטמן: גם אם הייתי נמנעת מלצאת עם גברים, את האונס שלי לא הייתי עוצרת מהסיבה הפשוטה שברוב המקרים אלה אנשים מתוך הסביבה הקרובה ביותר ולא צריך לצאת לדייטים כדי להיכלל בסטטיסטיקה הנוראית.
הייתי רוצה לדעת שמגיל מאוד צעיר במערכות החינוך מלמדים על הסכנות. מהן נורות אזהרה, מי המבוגר שצריך לשתף אותו כשנדלקת נורת אזהרה, ובכלל מערכי שיעור מובנים בכל הגילים שנותנים ארגז כלים אל מול הסכנות שהנוער עלול להתמודד איתן היום. אולי אף לבצע שיעורים יחד עם ההורים. שעה בשבוע שבה כל ההורים מגיעים יחד עם הילדים לשיעור בנושא הסכנות, ההימנעות ואיך מטפלים אם קורה אסון כזה.
כנאנסת, הייתי רוצה לראות איך המדינה מקצה יותר חדרי 4 לנפגעות, נותנת משקל משפטי לנאנסת בהסדרי טיעון, מאפשרת לה טיפולים פסיכולוגיים והוליסטיים כדי להתמודד עם הטראומה בחיי היומיום, בוודאי לאחר האסון, ומאפשרת לה לחזור למסלול של בניית אמון במין השני.
לצערי, האירוע בנתניה הוא סממן של היעדר טיפול מהותי של כלל מוסדות המדינה, ממשרדי החינוך, הבריאות, הביטחון הלאומי, ועד למערכת המשפט, המשטרה ותהליך החקירה שלה. שמישהו יתעורר כבר. כמה נפשות עוד ישלמו מחיר על היעדר הסברה וטיפול מתאימים?
הכותבת היא מנהלת משברים בכירה