שאלה ענקית במדעי הממשל היא מתי פוליטיקאי יפעל בניגוד לאינטרסים שלו? האינטרסים המובנים שלו? כך, למשל, האם אפשר להאמין, לקראת יום העצמאות ה־75 של מדינת ישראל, שראש הממשלה נתניהו יסב לשולחן אחד עם גנץ ולפיד בבית הנשיא ויסכם סיכומים בהקשר לרפורמה המשפטית? ממש לא. גנץ ולפיד עולים בסקרים.

המחאות כבר נמצאות בשלב אחר: לא עוד רפורמה משפטית כי אם  עצירה של השינויים בסטטוס קוו היהודי הדמוקרטי. ואם כבר עצירת שינויים, אז מדוע לא לקטוף הישגים דמוקרטיים על הדרך? מצד שני, 64 מנדטים לא בנקל מפרקים - במיוחד אם התוצאה היא בחירות חוזרות, שבכלל לא בטוח שיניבו שוב 64 מנדטים לגוש הימין. לפי הסקרים הנוכחיים, כנראה לא.  

אז מה עושים? המודלים מצביעים על מניפולציות. נתניהו יעצור זמנית, ינסה למשוך זמן, בתקווה לעבור את החגים ולפגוש שוב את המפגינים בקפלן כאשר כתם חוסר ההידברות במצחה של האופוזיציה. הקושי הוא שלמציאות יש כללים משלה, ועם גישה כזו, הגורל עלול להפגיש את המפגינים, שניכסו לעצמם את הדמוקרטיה הישראלית, מול מפגיני הימין שעדיין מחפשים את האני הימני שבין הדמוקרטיה, הלאומיות והיהדות. המפגש הזה עלול להיגמר רע, ולא לשם מכוונים הפוליטיקאים.

ובכן, אז מתי פוליטיקאי יפעל נגד האינטרס של עצמו? התשובה היא אף פעם. אבל לא צריך להיות רק פסימיים. קורה לעתים שפונקציית התועלת של הפוליטיקאי פוגשת נתונים חדשים, אז אלטרנטיבת ההידברות יכולה לנצח. במונחי תורת המשחקים, שיווי המשקל הטבעי של חוסר האמון בין האנשים מתחלף בשיווי משקל של "כאילו אמון", אבל בבסיסו תועלת הדדית שטובה יותר מהתוצאה הנוכחית. וגם זו לטובה.

הקואליציה תרד מעץ החלומות הרדיקלי שלה, שאליו הגיעה עם אינספור הצעות חוק שמכוונות לשינוי הסטטוס קוו; הצעות חוק שנועדו בחלקן להיות עזים שאפשר לוותר עליהן, או למצער חיבוק לבייס שלפני הבחירות. בייס שגם לאחר שלושה חודשים נמצא באדרנלין של ניצחון. הקואליציה המתעשתת מאדי הניצחון תבחר בכמה ענפים משופעי פירות שיאכילו את הבייס שלה. את הזמן שיתפנה לאחר אישור תקציב המדינה, תשקיע הקואליציה בטיפול באירועי היום, כמו ביטחון פנים ויוקר המחיה.

כיצד האופוזיציה תתבשם בניחוחות שיווי המשקל החדש של העצירה? זה קל. ניחוח הבושם המשכר של העמידה על משמר הדמוקרטיה כבר בביקוש היסטרי, שלא לדבר על אחיו התאום – "ביסוס יש מאין של הגוש הדמוקרטי". נכון, ייוותרו לה המאבקים הפנימיים: גנץ, לפיד, מיכאלי, אבל משהו צריך להשאיר לעתיד לבוא. זמן יהיה לטפל בכך, שכן גם הם ימשיכו ליהנות ממנעמי השלטון.

האם זה יספק את תאוות הנבחרים? התשובה לכך נמצאת בהמון שייצא לרחוב. האם ההמון יעצור ויסתפק בהצלחה של חברה אזרחית משמעותית? כזו שתיחרת בגנום האזרחי של ישראל לדורות הבאים? זה לא מובן מאליו. זה הישג רציני ביותר. אבל ממש לא בטוח שזה יקרה.

הכותב הוא מומחה למשפט ציבורי ומדיניות ציבורית מבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב־יפו