במשך שנים ארוכות ראינו בין חברי הכנסת אנשים עם מוגבלויות, ולאורך השנים האלה שמחתי לראות שאותם חברי כנסת באמת דאגו לאוכלוסייה הזאת. אפילו היה לי הכבוד לעבוד עם חלק גדול מהם. היה אפילו רגע אחד בתוך הכנסת הקודמת שממנו התרגשתי במיוחד, והוא נאום הבכורה של ח"כ לשעבר שירלי פינטו קדוש (ימינה), שנאמה לראשונה במליאת הכנסת בשפת הסימנים ולמעשה עשתה היסטוריה בהיותה חברת הכנסת החירשת הראשונה בתולדות המדינה. בסוף הנאום כל חברי הכנסת עמדו והריעו לה, וזה היה רגע מרגש של אחדות.
לצערי הרב, המציאות בכנסת הנוכחית היא אחרת לחלוטין. ישנה כיום רק חברת כנסת אחת עם מוגבלות (ח"כ קארין אלהרר, מטעם יש עתיד), ומלבדה אין ייצוג כלל לאוכלוסיית האנשים עם מוגבלויות. אני כותב את הטור הזה בתחושה קשה מאוד: למה ואיך הגענו למצב שאוכלוסייה שמונה 1.5 מיליון אנשים ומהווה כ־20% מהאוכלוסייה הכללית בישראל - לא מיוצגת כמעט בכלל בכנסת ישראל?
בהקשר של צירוף אדם עם מוגבלות לשורות רשימה המתמודדת בבחירות, צריך לומר את האמת: אנשים עם מוגבלויות טובים לקמפיינים של בחירות. כל פוליטיקאי יודע שתמונה עם אדם בכיסא גלגלים או עם כל מוגבלות אחרת - תעשה לו טוב לקמפיין, ולכן קל להציב את אותם האנשים לרוב במקומות לא ריאליים רק בשביל הקמפיין.
אלא שכאשר מדברים על בית המחוקקים הישראלי כמוסד שאמור להכיל בתוכו את כל חלקי החברה הישראלית בצורה ראויה ולייצג אותם, אני מצפה שכשזה מגיע לאנשים עם מוגבלויות, יקדישו לזה זמן בשיח הציבורי הישראלי ובתקשורת. אפשר לראות בבירור שכאשר יש בכנסת נציגים שחיים את הדבר הזה ובאים משם, דופקים על השולחנות וממוקדים רק בנושאים החברתיים - הבעיות עולות בצורה יותר טובה לשולחן הדיונים ולסדר היום הציבורי ומטופלות.
לפני כמה חודשים השתתפתי בזום בדיון של ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת שעסק בנושא אלימות תלמידים כלפי מורים במערכת החינוך. נדהמתי לגלות שלא הזכירו אפילו פעם אחת בדיון שנמשך למעלה משעתיים את החינוך המיוחד. התעלמו ממנו כאילו הוא לא קיים. אם היה משתתף פיזית בדיון חבר כנסת עם מוגבלות, זה לא היה קורה. כל מפלגה צריכה לכלול בתוכה גם אדם עם מוגבלות, ולא רק כפוסטר למסע הבחירות אלא במקום משפיע וריאלי, שבאמת יאפשר לפתוח את שורות המפלגה לקהלים חדשים. הגיע הזמן לשנות את המציאות הזאת ולתת לנו את הייצוג הראוי.