שלום משה, כבכל שנה אני כותב אליך ערב יום הזיכרון לחללי צה”ל. כל שנה מאז נפלת בקרב בצומת “טרטור לקסיקון” בהגנת העם והמדינה מול האויב המצרי. השנה אני כותב מכתב זה מביתה של אחייניתך, מיכל, בארצות הברית; האחיינית שלא זכית לראות ואולי יותר מצער שלא זכתה להכירך, על חיוכך הכובש, אישיותך הקורנת ולבך הענק. במראה החיצוני שלה, ובעיקר בטוב הלב, היא מזכירה אותך.
מאז שנודע לי שנפלת בקרב במסגרת הגדוד שבו שירתנו, זה לצד זה, אני לא רק שומר על קשר מכתבים קבוע עמך, אלא גם זכיתי להיות קרוב להוריך אידה ויעקב, לאחותך עדה, לגיסך רפי ז”ל ולבנותיהם המקסימות ואפילו לחלק מהנכדנים והנכדניות שלך. בינתיים עד שובי ארצה מביקור העבודה שלי בארצות הברית, אני מקדיש זמן איכות לספר את סיפור לחימת החטיבה שלך ושלי, חטיבה 600, ומספר למיכל ולילדיה איזה דוד נפלא היה להם ומה הפסידו מנפילתו בקרב.
את ישראל עזבתי לנסיעה קצרה לארצות הברית בימים של בוקה ומבולקה, של שנאה ופילוג, של הסתה ושיסוע, שחבל שבאו לעולם. לא על ישראל כזו נלחמנו ולא על זו איבדת את חייך. חיפוש אשמים למצב הוא הפעולה הקלה ביותר. כיבוי האש, הורדת הלהבות ומציאת המאחד אלו המהלכים המורכבים והמסובכים שעליהם יש לשים את הדגש. לא עוברת שעה שבה אבירי המקלדת אינם מצליחים להוכיח שיש שפל מתחת לשפל, ואין תהום של ביב שופכין מילולי שלא מגיעים אליו. השימוש במילה “בוגדים” הפך למטבע לשון עובר לסוחר, שחברות וחברי כנסת צעקנים, שמשתמשים בו חדשות לבקרים, שכחו שבגינו נרצח כאן בעבר ראש ממשלה. כל הקללות וכל הנאצות נועדו לזכות בעוד שורה בעיתון ובעוד אזכור בתקשורת האלקטרונית. אך לא כל הבהמי חייב לראות אור ולהיות משודר.
השיח הציבורי כרגע מתרכז סביב השאלה אם שרי הממשלה ינאמו בטקסי הזיכרון בבתי הקברות. כמי שמגיע כמעט 50 שנה בקביעות לפקוד את קברך בקריית שאול ומכיר היטב את מופע הנאומים הזה, אני רק יכול לומר שההאזנה, אם זו מתאפשרת, לנאומי הקלישאות של נבחרי הציבור אינה רלוונטית לאיש מהעומדים מול קברות יקיריהם, בעיקר משום שהדוברים מכוונים למהדורת החדשות הקרובה ולא ללבות האבלים, כך שהשאלה - יבואו או לא יבואו – היא חסרת כל משמעות. היו במהלך השנים שרי ביטחון שהגיעו לקריית שאול, הסתובבו בין הקברים, ידעו ללחוץ יד, לחבק ולנסות לנחם. זו פעילות חשובה פי כמה מנאום סתמי.
השנה שוב אגיע לבית העלמין הצבאי, בין שינאם שם שר הביטחון ובין שלאו. ורק עצה אחת לי לשר הביטחון, גלנט, אלוף בדימוס: גש למשפחות ולחברים, נסה לחזק ולעודד, לנחם במגע אישי שבעידן הווירטואלי מזמן הלך ונעלם. חיבוק חשוב מכל אימוג’י ומכל נאום. ד