ממשלת ישראל, רפורמת "נפש אחת" לא הסתיימה. הבטחתם לאיציק סעידיאן, ששרף את עצמו בשם כולנו, שלא עוד להיות שקופים. שר הביטחון גנץ נשבע. שר הביטחון גלנט - עכשיו זה הזמן שלך לבצע.
כבר בפתיח מתחשק לכתוב שאני איזה גיבור גדול מאיזו מלחמה או ממבצע צבאי הירואי, שאיבדתי יד או רגל באחד הקרבות שעליהם מספרים במורשת הקרב, אבל לא, כאן בדיוק מתחילה הערמומיות של הנפש והמוח, אצל מי שנחשף לאירועים מטלטלים בזמן שירותו הצבאי בישראל.
זאת רק ההתחלה, אחר כך יש את הבושה וההסתרה, ההכחשה וההדחקה וכל השמות הפסיכולוגיים, ואנחנו נשארים שקופים, והבדידות הופכת להיות החברה הכי טובה. חלק חוזרים משם ורואים שמשהו עבר עליהם - "הוא כבר לא אותו דבר", ״היא לא צוחקת יותר" - מסתגרים בתוך קונכייה, כי זר לא יבין זאת.
הרי חזרנו משם, חלקנו לא איבדנו יד או רגל, מבחוץ נראים שלמים אבל הבפנים מחורר, מצרחות ופיצוצים, ממראות מטורפים, מאיזה סרט אימה, וזה קורה לידך, אולי ירית על החבר הכי טוב שלך שלא יחטפו אותו, אולי מטוסי קרב ישראליים תקפו את הטנקים שלנו, אולי רצת לחפש אחרי שאריות הבשר של החניך התורן במנהרה בעזה, אולי הרסת קיר בטון בכפר בשטחים והרגת בטעות חף מפשע, אולי צילמת חלקי גופות של מחבלים על גבול הלבנון, שיישמר בארכיון צה"ל, לספר את הסיפור של המדינה שלנו.
את ההבנה שלי שמשהו לא כל כך בסדר הרגשתי עם השחרור. מאז עברו 20 שנה, והמראות, הקולות והריחות עדיין נשארו שם. גם 20 שנה לא יכולות להעלים ריח של בשר שרוף וצרחות של כאב. זה מסוג הדברים שלא מדברים איתך עליהם בגיל 18 לפני שאתה מתגייס, שאולי יכול להיות שתיפצע, אולי תאבד את חייך או תישרט בנשמתך, האם אתה מוכן? בישראל, כולם עולים לאוטובוס בלי לשאול שאלות.
אז נכון, לא הייתי לוחם בצבא. ג'ובניק עם פרופיל 46, שבמשך שלוש שנים מתלווה לכל יחידות העילית של הצבא במעצרי מבוקשים ביהודה ושומרון, מבקר תדיר במוצבים חודרים בגבול הלבנון, שיירות, מטענים, ירי חי בקסבה של שכם, תיעוד גופות של מחבלי חיזבאללה, עשרות פיגועי תופת, מאות הרוגים, אלפי טיפות של דם, עשרות אלפי דמעות מודחקות.
כי אנחנו גברים חזקים, בצבא הכי חזק בעולם וגברים לא בוכים, גם לא מבקשים קב"ן כשקצת קשה, חונקים, בולעים וממשיכים. אצל חלק זה עובר, כאילו לא היה, אצל חלק זה רסיסי זיכרון מהתקופה ההיא, אתה לא מבין מה עשינו - כבשנו, פרצנו, הרגנו, פוצצנו, הייתה אחלה תקופה.
אצל אחרים זה חי, והזמן לא עושה את שלו. הסימן כבר נחרט על הארד דיסק זה שבלב, במוח ובנשמה. וזה שקוף ואף אחד לא רואה את זה - רק רשימת טריגרים יודעת להפעיל את זה, את התקפי הזעם, הסיוטים בלילות, הפיפי שבורח, הפלאשבקים באמצע היום. זה שקוף לעולם, אבל הבושה הורגת.
בכל שנה חלקנו מתאבדים, וגם את זה עושים בשקיפות, הולכים לנוח במקום אחר. השנים האחרונות עשו חסד למחסום הבושה שיורד: זמרים מספרים על השירות שלהם, אנשי תקשורת וצבא יוצאים וחושפים את ההתמודדות שלהם עם פוסט־טראומה, כל חשיפה כזאת מצילה עוד מישהו או מישהי, שחושבים שרק להם זה קרה ושכולם בסדר.
בישראל, על פי הערכות, 100 אלף משרתי כוחות הביטחון לשעבר מתמודדים עם תסמיני פוסט־טראומה ולא פנו לקבלת הכרה באגף השיקום במשרד הביטחון ולא זוכים לתמיכה מקיפה להטיב את חייהם. זאת הזכות שלנו לטפל במעגלי המשפחה שנפגעים, בחיי הזוגיות. אנחנו לא אשמים. משרד הביטחון שלח אתכם למשימות, אז שגם יישא באחריות לפציעה שלכם - וגם נפש מדממת זאת פציעה.