כ־10%־15% מכלל הנפגעים במלחמות הם נפגעי הלם קרב. על פי הערכות, בישראל חיים כ־4,000 נפגעים כאלה והמספר רק הולך ועולה. הלם קרב, הידוע גם בשמו "תגובת קרב" הוא תגובה לפוסט טראומה של חייל לאירוע שהתרחש בזמן פעילות מבצעית־מלחמתית. במשך שנים ארוכות מאז קום המדינה לא ידעה המערכת כיצד להתמודד עם הנושא ונערכו ניסיונות שהתבססו על למידה תוך כדי תנועה.
התוכנית הייחודית "הספינה שטה" היא מודל שיקומי חדש המושתת על טיפול קבוצתי פעיל, באמצעות שיט בים הפתוח. היות שלמעטפת המשפחתית יש השלכה מכרעת על יכולתו של הנכה להשתקם, התוכנית כוללת יצירת קהילה שיקומית סביב הטיפול.
המהלך השיקומי מתחלק לשלבים המאפשרים למשתתף להכיר את עצמו מחדש לאור השתקפות הפוסט־טראומה בעולמו האישי. תוך מעבר בשלבי התוכנית הוא מקבל כלים ויכולות להתמודדות עם מצבו: הכרת הנכות והשלכותיה האישיות, זיהוי תופעות ההתנהגותיות, קבלה, הפנמה והשלמה, רכישת כלים לשליטה, שילוב הדרגתי בלימודים ותעסוקה וליווי שוטף ותחזוקה של הספינות. לצד פעילות העוגן השבועית, נערכות סדנאות קהילתיות וסדנאות העשרה.
בשנת 2007 נערך מחקר מבוקר על ההשפעות הטיפוליות שיקומיות של שיט אתגרי. המחקר נעשה בשיתוף עם משרד הביטחון על ידי ד"ר מרק גלקופף מהמחלקה לבריאות נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה, מנשה ביקמן, בעל התמחות בפסיכולוגיה שיקומית ויואב בן דוד, מנהל התוכנית ומדריך מוביל.
במחקר נצפתה ירידה בחומרת הסימפטומים הפוסט־טראומתיים של דיכאון ושל בעיות תפקודיות. כמו כן, תועד שיפור בתחושת התקווה של המטופלים, ושיפור באיכות החיים הרגשית והחברתית שלהם. ממצא מרכזי מתייחס לעובדה כי שיט אתגרי, יכול להפחית בצורה משמעותית את הסימפטומים.
התוצאות גלויות וברורות: בהפלגות הארוכות, חלק מהמשתתפים מצליחים לישון כמה שעות ברצף, לראשונה מאז שנפגעו. "החיבור האנושי, טלטול היאכטה, השקט של הים, עושים טוב לאנשים שהלילות שלהם הם סיוט ארוך ומתמשך", מספרים המשתתפים, "פוסט־טראומה אי אפשר לרפא, אבל אפשר לשפר מאוד את איכות חייו ואת תפקודו של האדם".
בפעילות תומכת הקרן לידידות בראשותו של הרב יחיאל אקשטיין. הקרן רכשה יאכטה טיפולית, ובנוסף נותנת מענק שנתי לקיים את הפעילות, על סך כ־100 אלף דולר.
מנהל ומדריך התוכנית, יואב בן דוד (62), אב לארבעה וסב לחמישה, גר בתל אביב. בן דוד הוא פדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים. "כמו יתר השבויים של מלחמת יום הכיפורים, גם אני הופקרתי כשהוחזרנו לארץ, אומר בן דוד. "כל אחד הסתדר איך שהוא הסתדר, ואצלי בגיל די מוקדם התפרקה הפוסט־טראומה. לא ידעתי שזו פוסט־טראומה".
התפנית חלה כשנחשף לממצאי מחקרה של פרופ' זהבה סולומון על פדויי שבי. בן דוד היה אחד הנסקרים ואז גילה לראשונה את הצירוף פוסט־טראומה.
"זה אומר שידעו ש־%70 מהשבויים לקו בפוסט־טראומה, רק שאף אחד לא טרח לעשות עם זה כלום. באותו זמן עבדתי בחברת הכבלים תבל. הייתי במאי וצלם. סיפרתי את הרעיון והם עזרו לי לעשות את הסרט "ערים בלילה" ב־1996, שעשה בום מאוד רציני. התחילו להתקשר אלי בכל שעות היממה. אשתי טלי אמרה לי: 'או שתקים עמותה או שתצא לי מהבית'".
בשנת 1997 הקים את עמותת ערים בלילה שעסקה בחוק השבויים. הדינמיות של החיים גלגלה את בן דוד לעמותת אתגרים. "נקלטתי שם בקבוצת השיט. מהרגע שנכנסתי לסירה הבנתי שזה המקום הנכון בשבילי. ישראל אלטמן, היום העובד הסוציאלי של הפרויקט קידם אותי. הצלחנו לשכנע את אגף השיקום להסתכל על שיטת השיקום המהפכנית הזו". וכך בתמיכת הקרן לידידות פועל פרויקט "הספינה שטה" זה עשור.
פעילות המשפחות ממומנת כולה על ידי הקרן לידידות. "כל חופש, אנחנו עושים קייטנה של יומיים בניהול עצמי, עם כל המשפחות. פעם מישהו אמר לי שכשהוא נמצא בקבוצה שלנו, הוא מרגיש שהוא לא נכה" מספר בן דוד ומוסיף: "צברנו כל כך הרבה ידע, שיש לנו דרך אלטרנטיבית משמעותית מאוד בטיפול בפוסט־טראומה. 'הספינה שטה' היא מודל. הים הוא אחד הכלים. כלי נפלא. אם צריך, הוא יכול להיות רגוע ונעים, אבל הוא יכול להיות גם גלי וסוער".