ערב שגרתי בביתי. מתכננת את השבוע. מסתכלת על ערימות הכביסה שמעלות אבק ויודעת ששוב אצטרך לכבס מחדש (על מי אני עובדת, כנראה שאשים את זה במכבסה המקומית). מסתכלת על הצעצועים הפזורים של עילי ומרגישה שאני בג'ימבורי. צופה ברשימת המטלות האינסופיות שלי ומחייכת. איזה כיף. הן יכולות לחכות. נכנסת לפייסוש. ושוב נתקלת בקבוצה הזו שרודפת אחריי בשנה האחרונה, מאז היותי טעם חדש בגלידרייה הרווקית.
"מלפפונים ומלפפונים גדולים יותר שווים בין חברים". מעצם היותי קופידונית בהוויתי ומעריצה מושבעת של סיפורי "שלגיה ושבעת הגמדים", עם הנסיך המנשק, התפוח שיוצא והאיבר שנכנס- החלטתי שאני מורידה את הציניות שלי למינימום ומנסה לקרוא עד הסוף את סיפורי הקיטש במקסימום. בינינו, - גם אני רוצה להיות זאת שתספר ביום מן הימים בקבוצה על האהבה שסחפה את ספינתי הטובעת ותשוקתי הבלתי נדלית לחוף מבטחים.
דפדפתי וסרקתי את הנפשות הפועלות. אותם כללים ברורים וידועים לכולם: בעיר ללא הפסקה,- כולנו רוצים למצוא נחמה מתוקה של יותר מדקה, שלא תותיר לנו תחושה בבוקר שאחרי של מועקה.
חיככתי בדעתי והחלטתי שחוץ מלכתוב הודעות מנומסות עם קריצה שובבה לגברים שמצאו חן בעיניי, אגדיל לעשות ואביא את עצמי אל הקצה- אציע את עצמי לכל המרבה במחמאות, בגינונים ג'נטלמניים ובמראה מצודד. ובמילים אחרות: כן, אכנע לחששותיי להיות זאת שמוכרת את עצמה בפומבי ומסבירה לכל החברים הרבים שבקבוצה מדוע אני זה הזכייה בפיס שלך, של אחיך, של החותנת שלך ואתה אפילו לא יודע זאת. וכך היה.
בחרתי תמונות שונות מזוויות יפות וחשוב מכל עדכניות (אחים שלי, בואו נפתח לרגע את הסוגיה- צילום מסיום קורס קצינים שהייתה לך כומתה על הראש ושיער איננה רלוונטית חוץ מהידיעה הבהחלט חשובה שאתה קצין במיל'. כי בינינו הכומתה לא נמצאת ומשום מה- גם לא השיער. אז איך נאמר זאת בעדינות- תהיו אותנטיים) והתחלתי לקבל פניות לא מעטות והצעות חברות מכל קצוות תבל. אין ספק שחמש עשרה שעות של תהילה אלו הוסיפו לי ק"ג לא מעטים של ביטחון עצמי ואגו מנופח.
ואז, כמו משום מקום החלטתי להיות יסודית ואינטואיטיבית עד מאוד. ניסיתי לענות לכמה שיותר גברים (סנוביות זה ממני והלאה) וראיתי שזה משאיר לי כמה שפחות זמן להתמקד ברלוונטיות הרגשית שלי, שלשמה נתכנסנו כאן. כנראה שזה היה הדבר הנכון לעשות.
כי אז, כמו ברגע המכונן ב"יפה ובחיה", כשבל מודה שהיא מתאהבת בנפש החיה ואבק פיות מתפזר באוויר,- פנה אליי אותו אתלט מרגש, שחוץ מלעשות עמידות ידיים ופליק פלקים באוויר,- ירה חץ של משכך כאבים לליבי המצולק. באופן מעניין אני פניתי אליו בעבר כשהוא כתב בקבוצה. ומה ששבה אותי היה הפשטות הכנה שלו:"לירון, תיהני מחמש עשרה דקות של תהילה או שתוותרי עליהן ותכירי אותי".
מפעל הפיס של אמא שלך
ואני, ששבעתי מקלישאות, המתפוררות לי בידיים, כמו תקרה בתמ"א מתקדמת, שאלתי אותו באנחה פולנית קלה (מזל שזו הייתה התכתבות והוא לא שמע) - מה הוא מחפש. וכשכתב:" מחפש היום את החברה הכי טובה שלי. שותפה אמיתית לחיים. זאת שתמיד נהיה שם אחד בשביל השנייה. שנדע ליהנות ביחד ממה שיש לחיים להציע וגם להתגבר ביחד על כל הקשיים". אמרתי לו "זכית".
החלפנו טלפונים. שיחה ארוכה. בדיחה מרגשת ופגישה ספונטנית אחת נטולת סקס. זה מה שהייתי צריכה כדי להבין שאני זכיתי. זכיתי באוזן קשבת. בהכלה. בלב ענק שאני רק מתחילה להכיר, אבל פשוט לא רוצה להפסיק להתבונן בו.
במישהו שרואה אותי קודם כל מבפנים, לפני שהוא רואה אותי מבחוץ. אומרים שאחד מהדברים הכי טהורים בהתאהבות הוא שאתה מרגיש שהגעת הביתה. וזה מה שאמרתי לאתלט שצחק ואמר לי שאם לא שמתי לב אנו באמת אצלי בבית. השכלתי להבין שגם בפגישות שמתנהלות בבתים לא חייבת להיות אווירת סקס באוויר ואין חובת הביצוע, אם יש את הזכות לאינטימיות.
אז רציתי להאמין בכך שאינני מניפת הדגל של אהבה ממבט ראשון, אבל אני חושבת שקצת אעבוד על עצמי. כי תכל'ס- אין לי בעיה לישון באלכסון. אבל אם לי זה קרה בצורה כה טבעית, אני חושבת שבאמת אפסיק לשים פתקים בכותל ואתחיל לעשות מה שהלב שלי אומר. כי מסתבר שהוא לעתים רבות צודק.
הבנתי שכמה גברים שאכיר, וכמה חיזורים שאקבל, שום דבר לא ישתווה לרגעים הללו בהם מבינים הכול כבר ממבט בעיניים.