"לירוני, אני מרגיש שאני לא יכול להכיל אותנו עכשיו, אני ממש אוהב את החיבוק שלך ואני חייב להגיד שכבר הרבה זמן לא חובקתי ככה, תני לי את הזמן שלי בבקשה".



איך זה תמיד קורה לי, איך אף פעם אני לא לומדת, מכניסה את עצמי בטוטאליות כזאת של מהירות האור למשהו שמראש מגיע לנקודת האל חזור. גברים, מה העניינים איתכם? אתם נלחמתם במערכות ישראל, ראיתם את המוות בעיניים, חנקתם בני בליעל בשיניים, אבל אישה שמראה כלפיכם רגש זה כבר גדול עליכם? מה קורה לכם שם עם המטרוסקסואליות? למה פעם אחר פעם אתם נותנים לנו ללבוש את המכנסיים?



החלטתי שאני אוחזת את החבל משני קצותיו. אוכלת את העוגה ומשאירה אותה שלמה. נותנת לדני זוקו שלי לעכל את מה שקורה אצלו בחיים ולאט לאט להכיר אותי, בצורה הכי חברית בלי פילטרים. אתה יודע, חברים כל הזמן אומרים לי שאתה משאיר אותי על אש קטנה. שאתה רוצה שאסגור לך פינה וממליצים לי בחום לתת לך להיסגר על עצמך. עם עצמך. שלא אהיה הריבאונד המתמשך הזה שאני כל כך סולדת ממנו.



מה שאתם לא מבינים זה משהו שאפילו לא ניתן לבטא במילים. בפעם הראשונה בחיי אין לי רצון או שאיפה לסנגר על עצמי. לא מוצאת בזה טעם. לראשונה מזה 34 שנה אין לי כוח או זמן למשחקי הנדמה לי האלה, סטייל "רמיקוב", "טאקי" ו"מה במשבצת".



נכון, החלטתי למחוק את הטינדר, כי מזמן הוא מחק לי את הרגש. הבנתי שאת הזיונים של חיי אמצא על הדרך, בדרך. אינני באמת זקוקה לאפליקציה שתנווט אותי במים הגועשים של חיפוש האהבה. יש לי מצופים וגלגלי הצלה לא רעים בכלל. במקרה הטוב אתאהב לימים ספורים במישהו שחדר אליי. במקרה הרע - לא ארצה לראות אותו יותר אף פעם. לא בטוח שבהכרח בסדר הזה, בתנאים ההכרחיים והמקיימים שהוזכרו. מבחינתי אין גבר מושלם. כולנו דפוקים. בטח בגילאים שלנו, ודאי אותם ברי מזל שעברו גירושים עם ילדים. זר לא יבין זאת. על כן אני כל כך סבלנית.



פה משולח רסן וגוף עטוף תשוקה. צילום: אינגאימג'



הקטע הזה בלצאת עם גברים שונים בכל הגדלים, בכל הטעמים ובכל המעמדות (גברים - אני אומנם שורפת חזיות והולכת עם פטמות משוחררות, אבל בחייאת, תפסיקו לתת לי לשלם עליכם בפגישה הראשונה) - גורם לדייטים האלה להיראות כמו ראיון עבודה גרוטסקי.

איסוף שברים

אני לא מאמינה בדייטים מסוג "הנה הוא חייך אליי ורכן לעברי אז הוא לשארית חייו רוצה אותי". אצלי הפה משולח רסן והגוף עטוף תשוקה. תפיסה קלילה זו גורמת לגברברים הבאים איתי במגע רגל ברגל בישיבה על הבר האקלקטי ההוא ,לחשוב שהם יארזו אותי לטייק אווי. 

לא אכחיש, פעמים רבות נהניתי להתרפק על בקבוק יין ואז להתפרק במקום אחר, אבל כנראה שהתבגרתי. משהו בפגישה עם זוקו שלי והימים הבאים שהגיעו גרמו לי להבין את המילה "אותנטיות" לאשורה. כבר אין צורך לעשות "וואוו". It is what it is.

ההתרשמות היא בשגרה. בהתמודדות עם היומיום. הילדים. העבודה. החלומות. השאיפות. המקלחות המשותפות והשירים של שלמה ארצי ברקע.
ההכרות הזו, אף על פי שהיא נטולת הגדרות ומסגרות או תחומה באולטימטום של זמן, גורמת לדברים פשוט להתרחש. ישנם רגעים בחיים שאתה אומר לעצמך שאתה פשוט צריך להמר, גם אם בסוף תישבר והלב שלך יתפורר. כל גבר שמגיע שחוצה אצלי את רף השבועיים, מקבל אוטומטית עמוד במחברת השירים הבלתי נגמרת שלי.
 
אז אני יודעת שאני יכולה להתאהב באחרים. אבל בא לי להתאהב דווקא בו. כי גם אם ליבי יישבר, אני בטוחה שהשבירה תהיה שווה כל חוויה שאספנו בדרך בצוותא. כל שיחה על להקות וניתוח שירים. כל שיתוף אישי על חששות. כל ערבי האלכוהול המטורפים שכללו מניפסטים והומור עצמי והדדי משותף עד דמעות, כאילו אנו מכירים שנים.
 
ואולי זה מה שגורם לי לתפוס את החבל הזה משני קצותיו. התחושה כאילו הוא תמיד היה שם. הנוחות הזו. הידיעה שלא משנה על מה נדבר, אף פעם לא תהיה ביקורת או שיפוטיות. אלא רק הבנה והכלה. אז סלחו לי כעת, הולכת להכין את שריון הקשקשים שיגן עליי, ומתחתיו בייבי דול סקסי, רק שיהיה לי, ליתר ביטחון. כי כמו שאמר בודהה, חברי היקר משכבר: "כשהציפיות נפסקות, הדברים מתחילים לקרות".