"לשכב על הגב, להרגיש את הנקודות שבהן הגוף נשען על כדור הארץ. שימו לב איפה זה נשען יותר, איפה פחות. שכמות, מרפק, אגן - האם צד ימין נשען כמו צד שמאל, או האם זה שונה?", כך נפתח שיעור פלדנקרייז בהולמס פלייס בדיזגוף סנטר בתל אביב.
השיטה, הקרויה על שם ממציאה משה פלדנקרייז, אמורה לאפשר מקסימום תנועה במינימום מאמץ. שזה תמיד טוב. מינימום מאמץ אמרתם? כשאני מתבוננת סביבי, אני מרגישה שהגעתי לחוג של הגיל השלישי. השיטה אומנם מתאימה לכל הגילים, אבל כנראה שהצעירים הלכו לחדר כושר. כאן לא תמצאו מכשירים ואקססוריז. רק מזרן. ותכלס, אני ממש בסדר. בדרך כלל אני מזדחלת מאחור, אבל בלא לעשות כלום, אני אפילו עשויה להצטיין.
אז אחרי שבדקנו איזה צד נשען יותר (כן, כן), התבקשנו תוך כדי שכיבה על הגב להעמיד רגל אחת ואז את השנייה, להושיט שתי ידיים לכיוון התקרה, להצמיד את כפות הידיים כף אל כף, להושיט אותן מעל בית החזה וליצור מעין משולש. "דמיינו שכפות הידיים צמודות בדבק עוצמתי", פוקד בשלווה המדריך בשיעור שמתנהל בשקט וללא מוזיקה. "עכשיו תעשו פיסוק בכפות הרגליים ולאט־לאט תתחילו להניע את המשולש הזה לכיוון צד שמאל מבלי לכופף שום מרפק, ואז בחזרה למרכז". קל. "אתן לא תקבלו על זה ציון, אל תנסו להצטיין", מצנן המדריך את ההתלהבות.
אז אחרי שעבדנו קשה, צריך לנוח קצת, לא?. כמה דקות של שקט, שאני מנצלת לנמנום קל. בשיעור הזה הכל מתנהל באיזי. אף אחד לא רודף אחרי אף אחד. גם לא אחרי הקלוריות. אחרי עוד תרגיל, שוב אנחנו מתבקשים לנוח, וחוזר חלילה.
באחד התרגילים התבקשנו להניח יד אחת על הבטן ויד שנייה על בית החזה. "תנפחו את הבטן כמו בלון גדול ותאפשרו לאוויר לצאת החוצה", אומר המדריך. "ועכשיו דמיינו שאתם הולכים ביער באפריקה, יש שם חיות טורפות. בדיוק עברו איזה נמר או צ'יטה, אז כדי שהחיות לא יטרפו אתכם, קחו אוויר ותמלאו את בית החזה, שאף חיה לא תרצה להתעסק אתכם".
ואחרי שאצל חלקנו עלה הדופק מלחשוב על הג'ונגל, הגיעה, הפתעה, שוב מנוחה. תכלס, מעייף לנוח כל כך הרבה. אבל המדריך מסביר שהמנוחות באות לא בגלל העייפות אלא כדי לשמור את המערכת רעננה כל הזמן, במצב פנוי ללמידה. שיהיה.
לסיום אנו מתבקשים להתגלגל לישיבה, לחזור לעמידה, לעשות סוג של הליכת רובוטים מצד לצד, ואז תוך כדי הגברת הקצב להפוך זאת להליכה רגילה של יום־יום. יצאתי מהשיעור ללא טיפת זיעה וחשבתי לעצמי: מצאתי עיסוק לפנסיה.