“אם התוכניות שלי לא היו מטורפדות, תל אביב הייתה יכולה להיראות היום אחרת”

“חולדאי רץ ב־98’ לראשונה לראשות העיר עם תוכניות שהבאתי לו”, טוען גודוביץ. “בלעדיהן, איזה רקורד היה לו עד אז חוץ מניהול גימנסיה, כשם שהיום אני לא יודע מה יש לגנץ להציע וגם לא מעניין אותי. חולדאי עבר אצלי אז סדרה של פגישות ליליות, שבהן עשיתי לו סיורים בעיר. לאחר שעיצבתי אותו, הוא בא מוכן לבחירות”.
 

“קודם כל אמירת לא לרכבת הקלה. זו רק הפרעה לעיר. תל אביב עם הפנים דרומה וזה מחייב לעשות משהו עם הפרונקל שהורס את דרום העיר, קרי התחנה המרכזית החדשה. התוכנית הייתה לרכוש את התחנה מהיזם פושט הרגל מרדכי יונה. בנו, אייל יונה, הציע לי אז לרכוש את התחנה במחיר החוב שלהם לבנק דיסקונט, שעמד על 100 מיליון שקלים. זאת הייתה מציאה שלא הייתה כדוגמתה וחולדאי לא ניצל את ההזדמנות. דבר נוסף היה הגוש הגדול מעבר לירקון. כשחולדאי שאל אותי מה יהיה שם, אמרתי לו שבמקום לבנות מגדלים בעיר ההיסטורית של תל אביב, שם צומח כל יום מגדל, הם יוקמו מעבר לירקון. ואז הוא שאל אותי מה יהיה עם שדה דב. טייס, לא? אמרתי לו שאם צריך שם שדה תעופה, הוא יהיה על אי בים. דבר נוסף כלל שימור שכונות אותנטיות של העיר, יד אליהו, מעונות עובדים בצפון אבן גבירול, נווה צדק”.
 

“יד אליהו היא שכונה לדוגמה בעולם, כי הבתים ניצבים לכביש ולא מקבילים”.

“כשמגדילים בניין פי שלושה כדי לשמר איזה קיר מהמבנה ההיסטורי, לזה אתה קורא שימור? אני קורא לזה הונאה. אצלי זה לא היה קורה. בוודאי שתל אביב היא לא בירת הבאוהאוס”. 
 

“ברור שאני כועס. אחרי 20 שנה, הגיע הזמן שיידעו בזכות מי הוא נהיה ראש עיר, כשעוד לא ידעו מיהו. אני לא צריך את זה בשביל פרסומת, אבל שיידעו”.
 

“תודה לאל, אני לא חייב לעבוד בתל אביב, אלא רק היכן שאני רוצה. אני מתכנן, למשל, בחיפה, שבמקרה נולדתי בה. אני מתכנן גם בעיר ליד תל אביב, שלא אנקוב בשמה. ראש העיר שלה מוכן להקשיב לכל מילה שלי. אני כל הזמן עובד”.
 

“להפך, בגילי מגבירים את הקצב. בכל יום אני חושש שאולי לא אקום למחרת, מה שעשוי להביא נחת לכמה אנשים”.

 

כמה מילים על גודוביץ, שמגיע למפגש עם זקנקן חדש, המוסיף לו שיק צרפתי. לאחר שסיים לימודי אדריכלות בטכניון, השתלם באוניברסיטת טוקיו ותכנן שכונת מגורים מחוץ לבירת יפן. על כך סיפר לי בראיון בדצמבר 70’, כשהיה הממונה על התכנון הכפרי במשרד השיכון. שם כבר הסתמן המהפכן מראשית הכתבה הנוכחית.
 

פרויקט הדגל שלו באותן שנים היה בית ספר השדה בחצבה, שנבנה על פי חזונו. “מכל העולם התפעלו ממה שתכננתי שם, בחום הלוהט של הערבה”, הוא אומר. “כעת אני עומד להגיש תביעה רצינית על איך שמדרדרים את המקום הנטוש בחלקו. מקצועית זה גורם לי נזק בלתי הפיך. מכל העולם באים לראות מה שתכננתי שם, בבניין שנבחר כאחד מ־100 המבנים ששינו את האדריכלות של המאה ה־20. אז פה בארץ משמרים באוהאוס, ומזניחים בניין מקורי שתוכנן ונבנה כאן”.
 

הגם שגודוביץ חתום על תכנון מגדלי אביב בדרך בגין בתל אביב, ובתכנוניו לחו”ל לא טמן את ידו בצלחת בכל הנוגע לבנייה לגובה, הוא מוחה: “מגורים במגדלים הם לעשירים בלבד. מי כבר יכול לשלם אלף דולר לאחזקה בחודש? מגדלים הם גם לא מקום מומלץ לגידול ילדים. הם לא מדברים אלי. אלה שקיוו לעשות רושם על ידי קניית דירה במגדלים מסוימים מצאו את עצמם עם שכנים מול האף, ולא כולם נהנים מהנוף. בנוסף, הבניינים האלה תורמים להעלאת מחירי הדירות”.
 

האופוזיציונריות הנצחית של גודוביץ נמסה נוכח מגדל שלום, ותיק מגדלי ישראל, על 32 קומותיו. “אני אוהב את הפשטות הקלאסית של המגדל הזה”, הוא אומר. “לעומת זאת, התחנה המרכזית החדשה היא ללא ספק אסון אורבני”.
 

“בוודאי שלא. 200 אלף מ”ר זה לא משהו שניתן להרוס. אם מעבירים את האוטובוסים למסופים דוגמת מסוף 2000 ליד רכבת ארלוזורוב, אפשר להקים בית חולים בתחנה או להעביר לשם את בניין עיריית תל אביב, שבמקומו הנוכחי מזכיר בניין של מפלגה קומוניסטית”.
 

“את רדינג הכנסתי לספר מפני שהארובה הפכה למעין סמל של תל אביב. איך קישון כתב: אם לפריז יש אייפל, לניו יורק אמפייר סטייט, ללונדון ביג בן ולמוסקבה קרמלין, תל אביב מתהדרת בארובה. מה זה אומר עלינו? חומר למחשבה”. 
 

 

כאדריכל, הרחיק בתכנוניו עד דרום אפריקה. שנים תכנן במוסקבה, כולל הקניון המערבי הראשון, מרכז הטניס המקורה ובית חב”ד. “מה שמשותף לבנייה במוסקבה ובארץ הוא הבירוקרטיה”, הוא אומר. “שם המציאו אותה, והיא גן ילדים לעומת השדרוג שעברה בארץ. כיום יש לי שתי עבודות בחו”ל - האחת מרכז הספורט באולימפיה שביוון והשנייה בליטא”.
 

לפני ארבע שנים נכנס לבית "האח הגדול" כדייר, אך שהה שם שבוע וחצי בלבד. “פנו אלי ואמרתי לא על המקום", הוא חוזר אחורה. "הרי עד אז לא ראיתי אפילו פעם אחת את התוכנית. כשיורם זק אמר שאוכל להשמיע דברים שבמקומות אחרים ידברו אל הלמפה, באותו רגע הסכמתי. תוך שבוע השגתי שם מה שרציתי - להשמיע קול נגד מחדל הבנייה של חברת גינדי בחדרה, שם נפלו המרפסות בבניין. בשבת, כשישבנו בפטיו של הבית, עבר למעלה מסוק שהגיע מחדרה ובו כרזה: ‘גודוביץ, אנחנו אוהבים אותך’. אז הספיק לי שבוע וקצת שם ויכולתי לפרוש בשיא. ואם עזרתי במשהו לתושבים המסכנים במאבק שלהם, זה היה שווה לי אפילו במחיר חשיפה מול פני האומה. הרגשתי שעשיתי שם עבודת קודש”.
 

“מה פתאום. פגשתי שם אנשים שלא הכרתי עם נושאי שיחה שלא דיברו אלי. הרגשתי הקלה כשעזבתי. אני עם הריאליטי גמרתי. קצת מאוחר הבנתי שזה בשביל חבר’ה צעירים. מצדי שיאכלו אחד את השני”.
 

אשתו אראלה גם היא אדריכלית במקצועה, וכך גם בנו דקל. “אני לא מתערב לו בעבודה, כי אני יודע שקשה לילד שצמח ליד אבא אקסטרווגנטי כמוני", הוא אומר. "בגלל זה החיים שלו לא פשוטים”.
 

בדרך לרמת גן, אנחנו חולפים על פני יד אליהו. גודוביץ רואה בניין חדש שנבנה ברחוב לה גווארדיה - והסעיף עולה לו. “המשוגעים תקעו את תל אביב”, הוא רותח וצועק. “אם היו תוכניות להרחיב את הכביש כאן, כבר לא ניתן יהיה לעשות את זה. לבית סוהר הייתי שולח את מי שאשם. ככה בכל מקום. אני מרגיש שהמדינה מתפוררת לי בין הידיים”.
 

מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "אין טעם להגיב לכל מעשייה של גודוביץ שכיהן כמה חודשים בלבד כמהנדס העיר לפני כ־18 שנה".