בני בן ה־3 ישן במיטת מעבר כבר קרוב לשנה, אבל מתקשה לישון בלילה באופן רציף. זה מתחיל מבקשות סטנדרטיות כמו 'אני צמא' או 'אני רוצה מוצץ', ממשיך ברצון שלו להגיד לנו 'לילה טוב' וליהנות מעוד כמה דקות בחברותנו ונגמר בצרחות וצעקות שגורמות לאחותו בת ה־5, שחולקת איתו חדר, להתעורר. ניסינו כבר הכל, אבל דבר לא משפיע עליו, וקשה לנו לראות אותו ככה. אתמול בלילה פשוט לקחנו את הילדה לישון בסלון, והוא נרדם רק אחרי שהבין שאף אחד לא יבוא אליו. איך נוכל לעזור לו לקיים הרגלי שינה טובים יותר?
"להורים של היום מאוד קשה לראות את הילדים שלהם עצובים או מתוסכלים. בדרך כלל העבודה החינוכית היא בראיית טובתו של הילד לטווח הרחוק, כלומר שינה רציפה בלילה. אני רוצה שתראי מה הילד החכם הזה עושה: הוא מעיר את עצמו, הוא ממציא תירוצים בשביל שתספקי לו שירותים, ואז הוא עוד ממשיך לשלוט במצב ומעיר את כל הבית. מתי הוא נרדם? כשהוא מבין שבקשתו לא תתמלא.
הילד הזה יפסיק לקום בלילה רק אחרי שיהיו שלושה או ארבעה לילות שבהם הוא יבין שאף אחד לא יבוא אליו. הילד צריך להפנים שאף אחד לא מספק לו שירותים בלילה. לא של מים, לא של חיבוק, לא של מוצץ. אתם צריכים לדאוג לכל הדברים האלה קודם. הילד לא מתעורר כי הוא צמא, הוא מתעורר כי הוא רוצה להפעיל אותך. ילד בן 3 צריך לישון 12 שעות רצוף, וזה שהוא מתעורר כל כך הרבה - זה פוגע בו. המוח שלנו עובד במחזוריות, לא סתם הוא מתעורר. הוא היה אמור לא להתעורר בכלל".
בתי בת ה־30 מתגוררת בחו"ל. היא נשואה ואם לילד, ולאחרונה גילתה שהיא בהריון. לפני כמה ימים הודיעה לי שהיא רוצה לבוא לביקור ממושך בארץ, ללדת כאן ולהתגורר בבית שלי. אני במצב בריאותי מאוד עדין, ובגלל הקורונה ממש מפחדת שהיא תתגורר כאן. אמרתי לה לא, והצעתי לשלם עבורה את השכירות שלהם בארץ, אבל היא מאוד נעלבה מהתגובה שלי. מה דעתך?
"כשילדתי את בני הבכור, הייתי ילדה בת 21. אמא שלי אמרה לי מההתחלה שהיא לא תבוא לעזור לי, אבל אם אבקש ממנה, היא תשמח לממן לי מטפלת. מאוד נעלבתי מהתגובה שלה, ולקח לי שנים להבין אותה ולהבין שהיא אמרה את זה לכל בני המשפחה שלי. רק אחרי תקופה ארוכה הצלחתי להתבגר ולסלוח לה.
היום בדיעבד אני יודעת להעריך את השקיפות, ואת האומץ שלה להגיד לי לא. אני מציעה לך לא לוותר על הקשר עם הילדה, אבל בו זמנית לא לוותר על הקשר שלך עם עצמך. תכתבי לה הודעה ארוכה, ואפילו תשלחי הודעה קולית שבה את אומרת לה שאת מבינה אותה, מבקשת סליחה ומסבירה שאת באמת לא תעמדי בזה. תגידי לה שאת יודעת שמבחינה בריאותית מהלך כזה יכול לעלות לך ביוקר, אבל את מאוד שמחה שיש לך אפשרות להציע עזרה כלכלית.
אין שום סיבה שאישה בשנות ה־60 לחייה שנמצאת במצב רפואי עדין, כדברייך, תיאלץ להתמודד עם ביקור ממושך של משפחה צעירה אצלה בבית ועוד בתקופת הקורונה. אל תוותרי על היחסים איתה, וגם אם היא תגיד שהיא נעלבת, תמשיכי לנסות לשמור על קשר כמה שרק אפשר, לשלוח אהבה ולנסות לגעת בלבה. זכרי, אם לא היית מקשיבה לעצמך וכן מכניסה אותה הביתה למרות הכל, הקשר שלכן בטוח היה נפגע".
אני אמא לילד מקסים בן 5 וחצי שגמל את עצמו לבד מחיתולים. לאחרונה יש לו הרבה פספוסים, והוא לא מספיק לרוץ בזמן לשירותים. הוא מסתובב עם קקי ופיפי בתחתונים, וכשאני שואלת אותו מה קרה, הוא לא יודע להגיד לי. אני מאוד מודאגת. מה עליי לעשות כדי לסייע לו לא לפספס?
"בתור התחלה תפסיקי לשאול אותו למה הוא פספס - הוא לא יודע. זה יושב באופן לא מודע במקומות פסיכולוגיים. אם אנחנו לא יודעים מה מפעיל אותנו, אז ילד ידע? כבר לא מעניין אותנו למה הוא עושה את מה שהוא עושה – ה'למה' הוא ניחוש, השערה. מה שצריך לעניין אותנו במקרה זה הוא 'איך'. הילד הזה מרגיש אומלל, ולכן חשוב שתפנו לייעוץ של מומחה בתחום שיצליח לסייע לו - גם בפן הפסיכולוגי וגם בפן הפיזיולוגי. מדובר בתהליך, אבל אני מאמינה שאחרי כמה מפגשים תוכלו לראות שינוי של ממש".