בשיאה של תקופת הקורונה (יולי 2020), נערך דיון בוועדה לזכויות הילד בכנסת בנושא "הבריונות ברשת". הממצאים שהובאו לוועדה העידו על עלייה משמעותית בפניות למוקד החירום 105 בתלונות על בריונות, הצקה וביוש, כאשר הפעילות הרבה ביותר מסוג זה נרשמה בווטסאפ ובאינסטגרם.
מנגד, נשמעת הטענה שתקופת קורונה דווקא הקלה על ילדים עם קשיים חברתיים מעצם זה ששחררה אותם מהצורך להיפגש עם חברים ולהתמודד עם מפגשים חברתיים, שאותם החליף בילוי זמן רב בסביבה משפחתית תומכת ואוהבת.
כיצד אפשר להבין את הפער בין שתי הטענות הללו ומה ההשלכות של תקופה זו על כולנו, ובעיקר על ילדים עם קשיים חברתיים?
אין ספק שתקופת הקורונה גרמה לכולנו להסתכל בצורה אחרת על המציאות החברתית שאנו חיים בה. על חיי כולנו עברו טלטלות ותקופה זו משנה אותם ללא הכר. היא משפיעה בעיקר על החוויה החברתית שלנו וגורמת לנו לאתגר, להגמיש ולסגל את המיומנויות החברתיות שלנו.
מה המצב הנוכחי עושה לילדים אשר התקשו מאוד גם קודם לכן, במציאות טרום-קורונה? אלה שחשו שקופים או דחויים, ילדים שעבורם כל מפגש חברתי היה בבחינת זירת קרב או התמודדות? אולי הוקל להם? הרי עכשיו אפשר לשבת מול הזום בנעלי בית, להסתיר פצעון באמצע המצח או פשוט לכבות את המצלמה...
אלא שהמציאות החברתית לא קפאה והיא מחכה לסיום קורונה כדי לחזור לפעולה. היא חיה ובועטת כמו קודם ואולי אף קשה, אכזרית וחסרת רסן יותר. היא זמינה וקלה וקורית בלחיצה קלה על המסך, בכתיבה או בהקלטה קולית בלי שהשולח נדרש להסתכל בעיניו של מי שמקבל את ההודעה או לראות אותו למחרת בבית הספר. המרחב המקוון "סובל הכל". אך לא כך נפשם של הילדים.
ילדים עם קשיים חברתיים בעולם האמיתי, יתקשו לרוב גם בעולם המקוון שהוא פחות ברור ואין בו מחסומים, דבר שגורם לכך שילדים אלה עלולים להפוך קורבנות לפגיעה או להתנתקות מהמציאות החברתית עם בני גילם.
נוסף על כך, במציאות שבה שמירה על ריחוק חברתי היא צו השעה, ילדים מאותגרי כישורים חברתיים מאבדים את המוטיבציה לנסות ליזום קשרים או התנסויות חברתיות.
הפגיעה החברתית בתקופת הקורונה מתרחשת בשקט, מתנהלת רחוק מעיני המבוגרים ופועלת מתחת לרדאר של המורים וההורים, דבר שהופך אותה מסוכנת עוד יותר.
כיצד נזהה שילדינו סובלים מפגיעה חברתית?
הסימנים המרמזים על כך שהילד סובל מדחייה חברתית הם:
שינויים התנהגותיים או שינויים בתפקודו של הילד הבאים לידי ביטוי בהסתגרות ובהתבודדות גם מפני בני המשפחה.
ניתוק במפגשים החברתיים, גם אלה שמתאפשרים בתקופה זו, כגון מפגשי זום (לא בהכרח לימודיים).
שינויים בהרגלי השינה או האכילה.
תלונות על מיחושים גופניים ללא הסבר רפואי.
תגובות שאופיין חרדתי, כמו החשש להישאר לבד או הימנעות מפעולות בבית שהילד לא נמנע מהן קודם לכן.
מתחים בתוך המשפחה, ריבים עם האחים.
מה עושים?
הורים: בכל המצבים הללו חשובה ביותר תקשורת פתוחה ביניכם לילדים והיכולת של הילד לשתף אתכם במה שעובר עליו. מצאו את הדרך להבין את החוויה החברתית שילדכם חי בה, בקשו ממנו לשתף אתכם בהתכתבויות שלו בווטסאפ והתעניינו במי שהוא עוקב אחריו באינסטגרם. לעתים לנו ההורים יש נטייה להמעיט בחשיבות העולם הזה ולהגדירו כריקני או חסר משמעות. אל לנו לשכוח שזוהי המציאות הרגשית והחברתית של הילד וחשוב שתהיו חלק ממנה.
במקביל עזרו לילדכם לחבור לילדים שמהווים עבורם משאב של כוח ותמיכה, הציעו להם פעילות ספורטיבית משותפת עם החברים, ארגנו יציאה חברתית משותפת עם כלבים או לצורך קניות.
מורים: שימו לב לילדים ולבני נוער שלא נכנסים לשיעורי הזום. מאחורי מסך כבוי יושב תלמיד המרגיש מנותק ולא שייך. חפשו כל דרך ליצור איתם קשר, התעניינו בשלומם או הציעו להם זום פרטני. שלחו מסר של אכפתיות ודאגה. אל תשאירו אותם לבד.
הכותבת היא פסיכולוגית חינוכית, מדריכה ומטפלת קוגניטיבית התנהגותית וראש התוכנית להכשרת מטפלים קוגניטיביים-התנהגותיים (CBT) במכללת לוינסקי לחינוך