לפני כשבוע וחצי אירע האסון האזרחי הגדול ביותר שהתרחש בתולדות מדינת ישראל, בו נספו 45 בני אדם ונפצעו כ-150 עקב הצטופפות המונית במהלך הילולת ל"ג בעומר בהר מירון. כולי תקווה שהמדינה לא תדע לעולם עוד אסונות או טרגדיות, אבל למקרה הצורך חשוב להיות מוכנים ולדעת כיצד מתווכים אסון לילדים צעירים - ילדי גן וילדי כיתות א'-ב'.
הנטייה של חלקנו לא לדבר על נושאים קשים ולהמשיך בשגרה אינה מומלצת, שכן גם ילדים צעירים מודעים לכך שהתרחש אסון. התיווך לילדים שמשפחותיהם וקרוביהם לא נפגעו באסון שונה מהתיווך לילדים שהקהילות ואף המשפחות שלהם נפגעו מהאסון.
אתחיל בהתייחסות לתיווך האירוע בקרב משפחות.
במשפחות שלא מהמעגלים של הקהילות הנפגעות, שנחשפו לאסון באמצעות כלי התקשורת
חשוב לא לחשוף את הילדים לגל הפתוח בטלוויזיה וברדיו, כדי שהילדים לא יצפו בתמונות של השלבים השונים של האסון ובמיוחד שלא ייחשפו לתמונות הנפגעים. כמו כן, חשוב שהילדים לא יהיו חשופים לקולות הבכי והשבר של המשפחות, ושל הסירנות הנשמעות מהאמבולנסים.
אין להעמיס את הילדים במידע. יש למסור מידע אמין אך לא מפורט על הפגיעות ועל המתים.
חשוב להיות קשובים לשאלותיהם של הילדים ולהשיב על כל שאלה ושאלה.
בשיחות עם הילדים כדאי להדגיש את התפקיד החשוב של כוחות ההצלה - פרמדיקים, חובשים, רופאים, שוטרים וטייסים שעזרו למשפחות.
חשוב לאפשר לילדים לשמור על שגרת חייהם ולהתנהל כרגיל. חשוב מאוד שנכיר בכך שהילדים ירגישו מגוון של רגשות ואין להפריע לביטויי השמחה שלהם.
נסביר שינויים בלוח הפעילויות באווירה של אבל לאומי כביטוי של אחווה וסולידריות עם המשפחות שנפגעו.
במקרים קשים כאלה חשוב ביותר שלילדים יהיה ברור שהמבוגרים הם אחראים ואילו הילדים צריכים להרגיש משוחררים מאחריות כלשהי שקשורה לאיסור על הבעת רגשות שמחה.
זאת ועוד, אף שלכולנו כמבוגרים דעות לגבי מה שאנו רואים כטעויות או מחדלים באסון, חשוב להיות מתונים בנוכחות הילדים, כדי שאמונם ברשויות לא יתערער. אף שבאופן כללי חשוב שילדים יתרגלו לגישה ביקורתית כלפי רשויות ודמויות סמכות, הכרחי שילדים צעירים לא ירגישו שאין להם על מי לסמוך. לכן כדאי לשמור על גישה ביקורתית לגבי תפקוד הרשויות תוך הקפדה שלא להביע אמירות אפוקליפטיות ונחרצות.
התנהלות במשפחות שקרוביהן וקהילותיהן נפגעו
אני מאמינה שתמיד כדאי לספר לילדים את האמת על מוות של קרוב משפחה, כולל האמירה שהמת לא יחזור. זאת ועוד, כשמדובר בילדים צעירים שנמצאים בסביבה של אבל הכרחי לומר להם שבני משפחה ובני קהילה מטפלים בילדים. חשוב לאפשר לילדים להביע רגשות. חשוב שנהיה קשובים להבעותיהם ולא ננסה לצנזר אותן.
איך נתנהל בגני הילדים ובכיתות א'-ב'?
יש להתחיל שיח בנושאים טעונים רגשית מאמירות ומשאלות של ילדים ומומלץ לנהל את הדיון בקבוצות קטנות ולא במליאה כדי לאפשר לכל ילד להביע את עצמו, וכדי לאפשר לגננת או למורה להבין מה מרגישים וחושבים הילדים על האסון.
מומלץ לפתוח את היום באמירה שכולנו יודעים שקרה אסון ושאנו נדבר על כך בקבוצות. אפשר לכתוב מכתבים או לשלוח ציורים לילדים או למשפחות שנפגעו, אם הילדים יעלו רעיון זה בעצמם.
מלבד המפגשים הקבוצתיים מומלץ לשמור על שגרה מצד אחד, ומצד שני לעקוב היטב אחר המשחק והציורים החופשיים של הילדים ביום זה. חשוב ליזום שיחות אישיות או בקבוצות קטנות עם ילדים שמעלים סוגיות שנראות קשורות לאסון. גם בשיחות אלו יש להיות קשובים לילדים ולתווך מידע במשורה בהתאם לשאלות הילדים.
חשוב מאוד לא להכתיב לילדים שירגישו עצובים כיוון שקרה אסון. לא נגיד שאנחנו כולנו עצובים ביום זה. אפשר לומר שהמשפחות עצובות. חשוב מאוד להבין שרגשות הם אישיים וכל ילד צריך להרגיש רשאי להרגיש מה שהוא מרגיש. ילדים אינם צריכים לחוש אשמה על כך שהם שמחים.
נוסף על כך, מומלץ לשתף את הורי הילדים לגבי דרכי הפעולה שננקטו ולבקש שההורים ישתפו את הצוות החינוכי במידע רלוונטי על השאלות וההתייחסויות של ילדים לאסון. כדאי להמליץ להורים להימנע מחשיפת הילדים למידע לא מווסת ומבוקר, בין שמאמצעי התקשורת ובין שמשיחות בין מבוגרים בסביבתם.
הכותבת היא פסיכולוגית התפתחותית, ראש התוכנית לתואר שני בחינוך לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך