חשבון נפש: מדוע הפרעות נפשיות מהוות מקור השראה ליצירת אייקונים נחשקים?

רוב האנשים כבר יודעים שבחודש מרץ חל יום האישה, חודש נובמבר מוקדש למודעות לבריאות הגבר, וכמובן קשה לפספס את מצעד הגאווה השנתי, שצפוי להיערך בתל אביב ביום שישי הבא. אבל איכשהו מדי שנה, חודש מאי, חודש המודעות לבריאות הנפש, מצליח לחמוק לכולנו מתחת לרדאר (על אף שהוא הושק בארצות הברית כבר אי שם בשנת 1949). עם זאת, כמו לא מעט תופעות שוליים אחרות (בריאות הנפש היא בשוליים, אתם יודעים את זה ואני יודעת את זה, אף שבהחלט לא מדובר בתופעה שולית), גם תחום בריאות הנפש מצליח לתפוס בשנים האחרונות את תשומת הלב הציבורית באמצעות הרשתות החברתיות.

כן, מידות הפלאס סייז הן ממש לא התחום היחיד שמצליח לעורר הדים בעקבות פעילויות חוזרות ונשנות של הרשתות החברתיות למיניהן. גם תחום בריאות הנפש בכלל מצליח לקבל ביטוי ברשתות כגון אינסטגרם, פייסבוק וטוויטר. כך למשל, לרגל חודש המודעות לבריאות הנפש הושק ברשת הטוויטר האשטאג ששמו mydepressionlookslike#, או בעברית: “הדיכאון שלי נראה כמו..." מטרתו הישירה של ההאשטאג היא לאפשר לאנשים שמתמודדים עם הפרעות נפשיות לתת ביטוי לאופן שבו הדיכאון או המצב הנפשי שלהם מתבטאים בחיי היומיום שלהם. מטרתו הרחבה יותר היא כמובן לפרק את המסתורין ואת הדעות הקדומות שיש לא פעם למי שמעולם לא פגשו אנשים שמתמודדים עם הפרעה נפשית. 

לפני כעשור, במהלך לימודי באוניברסיטה לתואר ראשון בספרות אנגלית, נתנה לי אחת המרצות כלל מעניין למדי שבאמצעותו ניתן לנתח לא מעט יצירות ספרותיות, אבל גם סיטואציות רבות בחיים. הכלל היה כזה: כשאת קוראת יצירה, ואת נתקעת במילה, סצנה או פסקה שאת לא מצליחה להבין - כנראה שבה בדיוק טמונה המשמעות של היצירה כולה. זה אולי נשמע כמו רעיון עלום, אבל פעם אחר פעם הוא הוכיח את עצמו כאמין. 

ואכן, אחד הדברים המרכזיים שלכדו את תשומת לבי בכל הנוגע למיזם ההאשטאג היה הבחירה במילה look ולא במילה feel. בריאות נפשית היא עניין רגשי, פנימי, אבל המילה שנבחרה קשורה דווקא לנראות. ולא נראה לי שמדובר בטעות או בבחירה קלוקלת. להפך, מדובר בבחירה מדויקת למדי כשעוסקים בתופעה שאמנם נחווית באופן רגשי, אבל מושפעת לא מעט מהמבט החיצוני של אלו שמסתכלים עליה ושופטים אותה. ללא ספק, הבחירה במילה look מחצינה את מטרתו הרחבה של ההאשטאג: להבהיר איך ההרגשה להיות בדיכאון ולא רק איך הוא “נראה” למביטים מהצד. היזמים של הפרויקט השתמשו בצורה מודעת במילה שמבטאת את הבעיה המרכזית של אנשים המתמודדים עם מחלות הקשורות בבריאות הנפש: האופן שבו מסתכלים עליהם והאופן שבו הם נראים למביט מבחוץ. 

מדוע הפער בין הנראות של הפרעות נפשיות לעומת החוויה האישית של אלו שסובלים מהן – הוא בעייתי? רק תסתכלו על 100 שנות התרבות המערבית האחרונות. לאורך השנים דיכאון בפרט, והפרעות נפשיות ככלל, היוו מקור השראה פורה למדי ליצירת דמויות, אושיות ואייקונים שנתפסו בעיני הציבור כנחשקים. כך למשל, ההרואין-שיק של שנות ה-90, שחגג את הנטיות להתמכרות ואת הרזון האנורקטי; הספר “דור הפרוזק” שהציג את כותבת הספר הסובלת והענוגה על גבי כריכתו כמעין נערת פוסטר נחשקת; סולן וגיטריסט נירוונה, קורט קוביין, שסבל מדיכאונות והתאבד; ד”ר גרגורי האוס, גיבור הסדרה “האוס”; ואיימי ויינהאוס שסבלה מדיכאונות ומתה ככל הנראה ממנת יתר של אלכוהול. זו רשימה חלקית בהחלט, אבל צורמת למדי, שחושפת את האופן שבו אנחנו לוקחים אנשים עם הפרעות נפשיות ממשיות, מרוקנים אותם מאנושיותם והופכים אותם לפוסטר נוטף סקס-אפיל מיוסר. 

ממש אחרי שקראתי על מיזם ההאשטאג החדש, קפצה לי מול העיניים כתבה על שיר בשם “דיכאון צרפתי סקסי”, שכתבה השחקנית רייצ’ל בלום. “תמיד ריתקה אותי הדרך שבה אנחנו הופכים את מרילין מונרו לפטיש, אישה שלמעשה התאבדה והייתה דיכאונית, והייתה כל כך יפה ועצובה”, אמרה בלום בראיון בנוגע לשיר. “באופן כללי אנחנו עושים פטישיזציה לנשים עצובות, וזה משהו שתמיד היה מרתק בעיני”. 

פטישיזציה היא כנראה המילה הנכונה כדי לתאר את התופעה הזאת. לראות אנשים כמו איימי ויינהאוס הורסים את עצמם הפך להיות סקסי בעינינו, אף שבמחלות נפש אין שום דבר סקסי. אולי אנחנו מעדיפים להפוך את זה לסקסי כדי שלא נרגיש שזה כואב מדי, או כדי שלא נרגיש אשמים מדי על זה שאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בשביל לשנות את המצב. אולי זה סוג של קתרזיס. “תודה לאל שזה הם ולא אנחנו, בואו נתלה את זה על הקיר ונירגע”. 

תהיה הסיבה אשר תהיה, אנחנו מסתכלים על מחלות נפש ומחליטים איך מחלות נפש “נראות”, בלי שום הבנה לגבי ההרגשה. עיכלנו כבר את קהילת הגייז, אפילו את הנשים במידות הפלאס סייז במידה מסוימת, אבל אנשים שסובלים ממחלות נפשיות הם עדיין אובייקט מוקצה שאנחנו מוכנים להכניס לחיינו רק כאלמנט פטישיסטי.

השילוב המקאברי הזה של דה לגיטימציה (הרי אנחנו לא באמת מקבלים חולי נפש כחולים לגיטימיים, ובדרך כלל חושבים שמצבם הוא “משהו שהם יכולים להשתלט עליו אם הם באמת ירצו”) וגלוריפיקציה (מסע ההרס העצמי, הפוטוגני ונטול העכבות שלהם זוכה להאדרה מצדנו) מוכיח לי שבשורה התחתונה, הבעיה היא בעיקר אצלנו.