מיטל שני (39), נשואה ואמא לשלושה, מייסדת ומעצבת קמדן אנד שוז, קמה בוקר אחד והחליטה שנמאס לה שהיא מרוויחה משכורת הייטקסיטית טובה ועם זאת היא לא יכולה להרשות לעצמה להיות הפאשניסטה שהיא רוצה. לאחר שעבדה במשמרות ערב בבוטיק שניהלה עם בעלה, היא ראתה שהיא לא היחידה - והבינה שהיא חייבת לעשות מעשה. “החזקנו בגדי מעצבים, כל פריט עלה מאות רבות של שקלים, וראיתי נשים שרוצות לקנות אבל היה להן קשה. אז הן קנו שמלה אחת או זוג נעליים בחודש, ולפעמים גם הייתי מורידה להן למחיר עלות כי ראיתי את הקושי. הבנתי שאני חייבת ליצור מציאות להן ולי, לנשים שאוהבות לקנות ולהתלבש", היא חושפת.
“מבחינתי, לפני ייצור של כל דגם, ולא משנה באיזה מחלקה הוא, אני בודקת שהוא עונה על שלושה קריטריונים: שהוא טרנדי, שאני יכולה להשיג את האיכות הכי טובה, הן בבדים, הן בעור והן בחומרים הטבעוניים, והקריטריון האחרון הוא כמובן המחיר - שאני יכולה לייצר ולמכור את זה במחיר שאני רוצה.
זה לא תמיד פשוט ולפעמים הדגמים נגנזים, אבל אלו שלושה קריטריונים שאני לא מוותרת עליהם".
רשת קמדן אנד שוז מתחזקת כיום 18 סניפים ברחבי הארץ לצד חנות אונליין. “הסוד הוא בהבנה שלכולן מגיע ליהנות מאופנה ולאפשר value for money הכי נגיש לרוב העם. נכון שיש מי שקונות בכיכר, אבל רוב העם לא יכול להרשות לעצמו ואין סיבה לא לאפשר לו. רוב העם ממעמד סוציו־אקונומי בינוני וגם להם מגיע להתלבש ולהתחדש כל הזמן. כשאת נכנסת לקמדן את יכולה לצאת עם שקית שלמה במחיר שפוי ונוח, בלי להתפשר על טרנדיות ואיכות".
את מרבית הבגדים ואת כל מחלקת הנעליים היא מקפידה לייצר בישראל. “זו שרשרת מזון חשובה וחייבים להשאיר כמה שיותר בארץ. עם זאת, ג'ינסים ותיקים אני מייצרת בסין פשוט כי בארץ אי אפשר לייצר ברמת האיכויות והמחירים. לצערי, אני רואה הרבה חברות ישראליות שמפספסות את החשיבות של ייצור בארץ ומתן אפשרויות פרנסה מקומיות".
לשאלה איך היא מצליחה, בניגוד לרוב תעשיית האופנה כיום, לטעון שהיא מייצרת את הרוב בארץ ועדיין לתת מחירים תחרותיים לרשתות הכי גדולות, היא מספקת הסבר: “אני לא הולכת למקומות הזוהרים, לקניונים הכי יקרים. מראש בחרתי לפתוח את החנויות שלנו בקניונים שהם קצת פחות נוצצים, אבל מאפשרים לי לשמור על מחיר טוב ללקוחה, מקומות שיידעו להתאים את עצמם לדרישות שלי. בניגוד למה שנהוג בתעשייה, אין לי פרזנטורית ואני לא אפרסם בטלוויזיה אלא מפה לאוזן - כי בסוף מדובר בעלויות אסטרונומיות שהלקוחה צריכה לשלם.
אנחנו גוף עסקי רזה, אין לנו משרדים יוקרתיים ולוגיסטיקה שמנה ואנחנו מעמיסים על עצמנו כל מה שאפשר. המודל שלנו הוא שאנחנו נרוויח פחות אבל נמכור הרבה יותר. עדיף לי למכור 10,000 יחידות ברווח יותר נמוך מאשר שתי יחידות בחודש ברווח גבוה. גם היצרנים שלי הבינו את זה. למשל, בקיץ האחרון הושבתי את כל מי שמייצר לי נעליים והודעתי להם שאנחנו צריכים לייצר מגפיים איכותיים וטובים שנוכל למכור בחורף ב־99 שקל. כל הקיץ נעלתי מגפיים כדי לבחון את האיכות והנוחות ובסוף הצלחנו לעשות את זה. מי שרוצה להרוויח ולהיות חלק מהענף הקשוח הזה, צריך להבין שאולי נרוויח פחות פר פריט, אבל נמכור בכמות גדולה ונתפרנס ממה שאנחנו אוהבים. אני יכולה להגיד לך בלב שלם שהמחיר שלנו לא גורם לנו להתפשר על האיכות - במכנסיים ובג'ינסים שלנו גם דיזל לא היו מתביישים.
היה חשוב לי גם לייצר אופנה בלי הגדרות. גם לנשים עם אגן רחב או בטן וגם לנשים שמידת רגליהן מונעת מהן לרכוש נעליים טרנדיות במחיר הגיוני. אין סיבה שאישה שמידת נעליה היא 43 תשלם 700 שקל על זוג נעליים, בדיוק כמו שאין סיבה שאישה עם מכנסיים במידה 34 או 46 תתפשר על גזרה מושלמת שמתאימה לה", מסכמת שני.