אני אב לשני ילדים, הבכורה בת 2.9 והקטן בן 7 חודשים. אני רוצה לדבר על הגדולה. היא ממש חכמה, יש לה חוש הומור משובח והיא באמת כיפית. אך לצד זאת בתי גם סובלת מפחדים, והם גורמים לה להמון בכי. כשאבא שלי שבר את היד בזמן האחרון, היא פחדה להתקרב אליו בגלל הגבס. בפעם אחרת עשינו לה אמבטיה, ובמשך כמעט חודש היא לא הייתה מוכנה להתקלח באותה אמבטיה בגלל שחור הניקוז הרעיש. נאלצנו לקלח אותה במטבח בתוך גיגית עד שזה נרגע. זה מצטרף לכך שבבוקר כשאנחנו נפרדים בגן בתי ממש לא מוכנה לעזוב אותי, למרות שאני יודע שטוב לה שם.
“אני חושבת שיש לנו ילדה עם אינטליגנציה קוגניטיבית ואינטליגנציה רגשית מאוד גבוהות. הבת שלך רואה, קולטת, חשה וסקרנית, אך מנגד, היא בגילה. משהו מאוד גבוה מצד אחד עם משהו שהוא בהתאמה לגיל מצד שני יוצר פער. הפער הזה בא לידי ביטוי בתגובות שלה. בתך נתקלת בכל מיני מצבים שאותם היא לוקחת רחוק יותר בדמיונה ובמחשבתה. היא מתמודדת עם דברים שעוד אין לה יכולת להתמודד איתם. החוכמה היא לדעת להגיב באופן כזה שלא ילבה את המצב. צריך לתת לפחד שלה לגיטימציה באותו רגע, ושם נגמר הדיון באשר לפחד. לא יותר מדי, כי אז הילדה תתעסק בכך יותר מדי. שחררו קצת, תתייחסו לפחד רק באופן ענייני כשהוא קורה”.
בתי בת 16 וחצי, ויש לה חבר ראשון. היא נמצאת אצלו הרבה שעות מתוך סך השעות השבועיות שלה, ואני באמת מרגישה שאני לא יודעת מה נכון או לא נכון לעשות במקרים הללו. הם מבלים, יש להם יותר פרטיות בחדר אצלו, אז היא מרגישה יותר בנוח להיות שם. אני רוצה לבחור את המלחמות שלי באופן מאוד מדויק ונכון, השניים מאוד נהנים יחד ונראה שבן הזוג שלה ילד ממש טוב. הם גם ישנים יחד. כיצד עליי לפעול?
“אם האהבה הזאת לא פוגעת בלימודים ומדי פעם בתך עדיין נפגשת עם חברות, הכל בסדר. את יוצאת מנקודת הנחה שהם מקיימים יחסים, ופה אנחנו צריכים להיערך. התפקיד שלנו לא מתחיל בגיל הזה אלא כמה שנים לפני, בשיח בינינו ובין הילדים שלנו. תשבו יחד בבית קפה או במסעדה ותאמרי לה שאת רוצה לדבר איתה על מערכת היחסים עם חבר שלה. מצד אחד זה כזה אושר, ומצד שני את ואני יודעות כמה הלב נשבר. דווקא השיחה הזו, להתגבר על המבוכה, זה משהו שצריך להיות כאן. כל הזמן תהיי ערנית”.
הילד שלי כמעט בן 10, והוא אובחן עם בעיית התנהגות, וספציפית עם בעיית מרדנות. רציתי לדעת איך אוכל לעזור לו למתן את כל הקשיים בבית, שבאים לידי ביטוי בין היתר בקושי לקבל כל מרות. הוא לא מרגיש צורך לענות אם אנחנו מדברים אליו, אלא אם כן יש איום, כמו לקחת לו משהו.
“צריך ללמד את בנך להכיר את הגוף של עצמו, כי רגע לפני שהוא מעיף דברים, מנבל את הפה או בועט במשהו, קורה לו משהו בגוף. חלקיק שנייה קודם. אלה דברים פיזיולוגיים ממש, הדם זורם יותר מהר, הלחיים נהיות קצת יותר חמות, ואחד הדברים שאפשר ללמד אותו הוא לזהות מה קורה לו בגוף. כי רגע אחרי שבנך עושה את מה שהוא עושה, הוא מתנצל”.